עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
פרק כז - ברונקס
16/08/2018 19:12
Doron Livne

המצב בבית מתוח. חורף ארוך וקשה. כל היום בבית. חייבים לעשות משהו. עם שארית ערימת הכסף נוסעים לפלורידה. חמישה ימים של שחרור בעולם הקסום של דיסני בקיץ חמים ונעים. חוזרים לחורף מרוששים. שטר של עשרים, כמה שטרות של דולר ועודף. קרוז מתקשר. יש עבודה בחברה בשם מאיירס. בברונקס. תבוא מחר.

כביש מהיר עובר בגובה הקומה השנייה. מדלג על שוליים של שכונה עייפה. חזית מכולת חשוכה אוספת מובטלים בבגדים שאינם מנצחים את החורף. עומדים עם בירה עטופה שקית חומה ביד. בוהים בכלום סביבם. בחורה רזה מדי מחייכת בלי שיניים. מה שלומך בן אדם יש לך דולר? נותן. היא מודה בחיוך ונעלמת.

מעבר לכביש המהיר אזור מסחרי שומם. בניין רבוע בן חמש קומות מחוסר חלונות. הכניסה דרך חצר משאיות. סימנים בשלג של משאית אחת שיצאה לעבודה. קרוז גורף שלג במכנסיים קצרות ונעליים פרומות. לא הציעו לו עבודה. לקח יוזמה. אולי ישלמו לו על זה.

במשרד קפוא. חנה דבוקה לתנור סלילים. היא במכירות. יותר מאוחר יגיע ריצ'רד. הוא המנהל היא אומרת. יכול להיות שמחפשים מנהל מחסן. צריך כסף עכשיו. היום. מה עושים? טלפון מהדהד. מאיירס שלום אומרת חנה. מינימום שלוש שעות. מאה שמונים דולר היא אומרת. יכול להוציא משאית היא שואלת אותי. בקלות עונה.

ארבעה ימים רצופים של סופה כיסו את מנהטן שלג בגובה מטר. על המדרכות תעלות ברוחב חצי מטר להתהלך בהם. משני צדי השדרה מכוניות חונות מכוסות שלג. מכוניות אחרות חונות בשורה שניה ומצמצמות את רוחב הנסיעה לשני מסלולים. פקק.

לידינו משתרכת לקסיס חדשה ונוצצת. אין עליה טיפה שלג. נוהגת אותה אישה מטופחת בגיל העמידה. לידה רובצת כלבה מטופחת לא פחות. מסופרת, לבושה ומסורקת. קרוז מגלגל את חלון המשאית וצועק לנהגת איזה כלבה מתוקה. האישה פותחת סדק חלון ומחייכת. תודה היא עונה.

קרוז חושב רגע קצר וצועק. את בטח מוציאה על הכלבה כסף ביום יותר ממה שאני מרוויח בחודש. האישה נבהלת, סוגרת מהר את החלון ומישירה מבט. רוצה שאהיה הכלב שלך? צועק קרוז. אהיה כלב טוב הוא מבטיח. קרוז מיילל כמו כלב רעב וצוחק.

למשרד חוזרים עם שבע מאות דולר חוזה. לקרוז ולי חמישים דולר טיפ כל אחד. ריצ'רד המנהל נמצא. חנה כבר לו. מדבר עברית במבטא אירי כבד. גבוה וג'ינג'י. מעיין בחוזה. מתרשם. מחפשים מנהל מחסן. מעוניין? כן. עונה לו. תבוא מחר.

בדרך הביתה פוגש שוב את הרזה בלי השיניים. שמחה לקראתי. חברים ותיקים. יש לך דולר היא שואלת. אין לי. אומר. אין לי אפילו כסף לנסיעה. מה תעשה היא שואלת מודאגת. עכשיו אנחנו באמת חברים. יושבים שעה ארוכה ומדברים. היא מעולם לא הייתה במנהטן. מרחק עשר דקות נסיעה. מחיר דולר וחצי. חיה חיים שלמים ברדיוס של מטר. אמריקה.

0 תגובות
פרק כו - חורף
26/07/2018 18:53
Doron Livne

שלג נערם ברחובות. אין עבודה. ערימת הכסף שנצברה בקיץ מידלדלת. קובי מתקשר. יש עבודה. מחר. תודה. אוסף את קרוז ופרנקי בבוקר. קרוז מופיע שיכור עם שישיית בירות ביד. עצבני על קובי. הבטיח שידאג לנו וכלום. אתה לא שותה עד שמסיימים לעבוד אומר לו. בסדר. פרנקי אומר שהוא ירד למחתרת. לא מבין מה זה אומר. משיגים אותו בביפר. קרוז ופרנקי חיו בקיץ כמו חרגולים. עכשיו הם רעבים.

מגיעים לדירה קטנה בקווינס עמוסה ציוד. אמא חד-הורית. עוברת לברוקלין. עבודת צדקה אומר פרנקי. זה אומר הרבה עבודה ומעט כסף. כמה כסף יש לך שואל אותה. 500 דולר. תביאי. היא נותנת. סוגר חוזה על מחיר מינימום 180 דולר. השאר לכיס שלנו. מתחיל לרדת שלג. מעמיסים במהירות שיא ויוצאים לדרך.

ללקוחה אין איך להגיע לברוקלין. נדחפת אתנו במשאית. השלג מתגבר לסערה ממש. לבד על הכביש. אנחנו ומפלסות השלג. ראות אפס. מרגיש כמו רכב חלל במדברות קרח של כוכב רחוק. סכנת החלקה. 20 קמ"ש על הכביש המהיר. אדים מצטברים על החלון. פותח חלון. קור מקפיא חודר פנימה. סוגר חלון. אדים מצטברים. פותח חלון וחוזר חלילה.

סוף העבודה. נפרדים בחיבוקים. וואי היא אומרת. נשארתי בלי כסף. נותן לה שטר של 20 דולר. היא מכירה תודה. קרוז מוציא את שישיית הבירות, מרוקן אחת בלגימה ופותח שנייה. נותן לפרנקי וקרוז 100 דולר כל אחד. איך? שואל קרוז. אתה מלך אומר פרנקי. תזכור מה אני אומר לך מבטיח קרוז. קובי ישלם. היום הוא ישלם.

לידיה מכינה מרק ירקות. דפיקה בדלת. קרוז. יחף. שיכור. מכנסיים קצרות. כחול מקור. קורן מאושר. מנפנף בצ'ק שקיבל מקובי. הטלפון מצלצל. קובי. תזהר הוא אומר נסער. קרוז בשכונה. הוא השתגע. העיף לי אגרוף לפנים. חולה רוח. תודה על האזהרה. הוא מסוכן מוסיף קובי. תודה.

לידיה מגישה לקרוז מרק חם. קרוז חוגג ניצחון. איך הוצאת צ'ק מקובי. המשטרה תמיד בעד מי שמתקשר ראשון הוא אומר, וחוזר לבלוע מרק. מתענג על סימני השאלה שעולים ממני. לבסוף נשען לאחור ומסביר. התקשרתי למשטרה מקצה הרחוב וצעקתי הוא לא משלם! הוא חייב לי כסף! אני הורג אותו! איפה אתה נמצא? מה הכתובת? ואני ממשיך הוא חייב לי כסף. אני הורג אותו. "שכנעו" אותי למסור כתובת. הלכתי ישר לקובי. איך שפתח העפתי לו אגרוף. איזה אגרוף העפתי לו.

מבחינת קרוז הסיפור נגמר. לא הבנתי כלום. נו, אז איך קיבלת צ'ק? זה פשוט הוא מסביר. קובי בהלם מהאגרוף מתקשר למשטרה. הוא לא מספיק לחייג והם מגיעים. הוא בא להתלונן עלי והם צועקים עליו. אתה חייב לו כסף? תראה איך הוא נראה. שלם לו מה שאתה חייב! היית צריך לראות את קובי. כמו פודל מוכה מוציא פנקס צ'קים ומשלם. אמריקה.
0 תגובות
פרק כה - ערמת כסף
19/07/2018 19:04
Doron Livne

יהודים לא גרים בשכונה שלנו. יהודים גרים  בשכונות משלהם. מגיעים לשכונת וילות יהודית בלונג איילנד. קרוז אומר שאם יהודי נכנס לשכונה מחיר הדירות בשכונה עולה. אם יהודי עוזב המחיר יורד. איך השכונות של היהודים תמיד נקיות. שואל קרוז.

הלקוח מחכה לנו ברחוב. מתוח. מבולבל. מאוכזב ממראה המשאית הקטנה. מתעודד מהמובילים היוצאים ממנה. לא שתויים, אפשר לדבר איתם. מסיירים בבית לראות מהיש להעמיס. יש הרבה. להכניס הכל למשאית שלנו - אתגר. הכל ייכנס שואל הלקוח. ייכנס מבטיח.

מתגרשים. אומר קרוז. לא צריך להיות גאון להבין את זה עונה לו. שני סוגי מדבקות על הארגזים, שתי כתובות יעד בחוזה. אבחנה מתבקשת. מתחילים לפנות ארגזים. 10 דקות של כושר והדירה חצי ריקה. מארגן לקרוז פינת אריזה ואוסף אליו חפציםחופשיים. עוטף ספה ומוציא למשאית. שעה עבודה והדירה נראית ריקה.

הלקוח נרגע. הוא מודיע שהוא נוסע ליעד ומשאיר אותנו עם האישה. היא עסוקה בשלה. שולח אותה לקנות ארוחת בוקר. היא הולכת בשמחה. דקה אחר-כך קרוז מופיע מחייך עם תמונות עירום שלו ושלה. הלקוחה חוזרת עם בייגל'ס דג מעושן ושתייה.

בלי משים האישה בוהה בנו אוכלים. הוא לא בשבילך. אומר קרוז בפה מלא בייגל. מה זאת אומרת? מתעוררת האישה מהגיונות ליבה וקרוז עונה. הוא מכופתר מדי. חונק אותך. אוהב אותך קטנה. קרוז מחייך ומעיני הלקוחה דמעות זולגות. תודה. היא אומרת. תודה שאמרת לי את זה. הקלת עלי.

מעמיס עם פרנקי את המשאית. מלאכת מחשבת. עוד כיסא אחד והיינו צריכים משאית יותר גדולה. קרוז בבית מסתודד עם הלקוחה. מה לארוחת צהריים הלקוחה שואלת. הכל חוץ מפיצה אומר פרנקי בחיוך צחור. סעודת מלכים. יושבים על הרצפה ואוכלים. הלקוחה על הרצפה אתנו.

השיחה קולחת. הלקוחה מפלרטטת בשמחה עם שלושתנו. כל אחד מוציא ממנה צבעים אחרים. קרוז מעורר בה הכרת ערך עצמה. פרנקי צובע אותה סומק, אלי היא מדליקה עיניים בתוכן משתקפת אינסוף אהבה המבקשת לצאת ולפרוח. פרנקי יש אש? פרנקי מצית ליסיגריה במצית שלי.

הכתובת הראשונה של הבעל. הוא משלם את החשבון. טיפ נותן מה שנותן. לא טוב לא רע. בכתובת השנייה הלקוחה שואלת הוא דאג לכם? דאג ולא דאג אומר. היא מבינה עניין. נוסעים ברכב שלה לכספומט. יש לי עוד כרטיס שלו. היא מחייכת. מעמיסה אותי מזומנים. נפרדים בחיבוקים. מבטיחים לשמור על קשר.

בבית במחבוא ערימת מזומנים קטנה תופחת. בפעם הראשונה בחיי. קובי בעל המשאית מאושר. צוחק וצוהל. איזה צוות אנחנו הוא מתלהב. אין עלינו. אנחנו לא נפרדים הוא מכריז. נעבור את החורף הזה ביחד. עלי. מה שלא יהיה. יש עבודה, אין עבודה. יהיה בסדר. ובאמת החורף מתקרב. צריך להתכונן. אמריקה. 

0 תגובות
פרק כד - קרוז ופרנקי
12/07/2018 20:07
Doron Livne

עוזבים את לונג-איילנד ועוברים לקווינס. כמו לעבור ממעלותלפתח-תקווה. שכונה מעורבת. אסיאתיים - סינים, קוראנים, טייוונים, יפנים – לא מצליחלהבדיל ביניהם. דרום אמריקאים - מקסיקנים, פרואנים, קולומביאנים, מכל מדינות דרוםאמריקה. הודים, איטלקים, רוסים, אפריקאים , ערבים - תורכים, סורים, איראנים, ירדנים,לבנונים – אותם מצליח להבדיל, וישראלים. לקובי השכן חברת הובלות. משאית אחת קטנה,לקוחות יהודים מבוססים מהצד של דברה אשתו היהודייה-אמריקאית, ושני עובדים קבועים.קרוז ופרנקי.

יש טיפ? שואל קרוז בסוף העבודה הראשונה יחד. לא. תקשיב אומר קרוז.אתה המוביל הכי טוב שפגשתי. אבל בלי טיפ לא עשית כלום. אנחנו פה בשביל הכסף. אתהמילה כסף אומר קרוז בעברית. במלרע. כסף. הירוק ירוק הזה. המרשרש. מחפש מצית. שמתיאת שלי במשאית. איננה. פרנקי יש לך אש? פרנקי מצית לי סיגריה באבירות תיאטרלית. עםהמצית שלי. פרנקי. גבוה, שחור, חיוך של מיליון דולר. מתחיל עם כל בחורה שעוברתברחוב. משפט הפתיחה שלו אחרי שלום-מה-שלומך: אם תתני לי את הטלפון שלך מבטיחשאתקשר. משפט פתיחה עם הצלחה של 1 ל 10.

קרוז מברזיל. נמוך, מוצק, חיוך ותלתלים של בומבה צור עם פטיש אווירבאמצע אלנבי. סוס עבודה. הוא עוד ילמד אצלי לעבוד יותר לאט. מחר אתה מביא כסף. הואאומר לי. טיפ בן אדם. פרנקי מארובה. רצועת חוף בדרום אמריקה שלדבריו יש בה בעיקרמלונות, בתי הימורים וזונות. בטעות הרג מישהו. נאלץ לברוח. לפחות זה הסיפור. עובדלאט. מפקיד אותו על סידור המשאית. הופך אותו למקצוען. לקרוז יש תיאוריה. כל מישעובר יש לו סיפור. התחתן, התגרש, הצליח, נפל כלכלית, מישהו מת,  בן נולד. הוא מאבחן לקוחות בְּאִבְחַת מבט. ישלו עוד תיאוריה. לכל אמריקאי יש תמונה של עצמו בעירום. לקוח משאיר אותנו לבד וקרוזמוצא את התמונות האלה בדקה. אין פספוסים.

פרנקי חי בו זמנית עם לפחות חמש בחורות. למזלו עוד אין ניידים.מסתובב עם ביפר. הביפר מצפצף והוא צד במבטו טלפון ציבורי. כן, ילדים, טלפוןציבורי. פעם היה דבר כזה. עוסק בג'אגלינג בחורות. לוחש שם כל אחת ואחת בערגה ממש.מאהב מקצועי. יש לו תוכנית. אחת מהן תתחתן אתו ותזכה אותו באזרחות אמריקאית. מציתשקניתי לפני עשר דקות נעלמה. פרנקי יש אש? פרנקי מצית לי סיגריה בחיוך של מלכים.במצית שלי.

יום חדש. עבודה חדשה. שכונה של יהודים בלונג איילנד. מסביר ללקוח אתסעיפי החוזה. מפרט את החיובים השונים, ומוסיף דרישת טיפ. הרמת גבה של הלקוח. לוקחנשימה ומסביר באריכות כמה מרוויחים העובדים שלי. בלי להוריד ובלי להוסיף. הואמשתאה. זה מה שאתם מרוויחים? לא עונה לו. לוקח לו זמן לעכל. עוד עבודה ללא רבב.נקייה, מסודרת, בנועם וחיוכים. אפילו צחוקים. הלקוח מרוצה. הטיפ שמן. מאד.

יש טיפ? שואל קרוז. מוציא מהכיס שלושה שטרות של 100 דולר. נותן אחדלקרוז, אחד לפרנקי, ואחד מחזיר לכיס. קרוז מסניף את השטר נשימה עמוקה וצורח מאושר.פרנקי מנדנד ראשו והופך את השטר מצד לצד כלא מאמין. בנג'מין פרנקלין אני אוהב אותךהוא לוחש לשטר. כסף זה שם הסיפור. ברוך הבא לאמריקה.

0 תגובות
פרק כג - פסח
05/07/2018 20:01
Doron Livne

החורף מגיע. השלג הראשון משמח ואז צריך ללמוד לחיות עם ערימות שלגחודשים ארוכים. הקור מזעזע. אפשר למות מקור. ממש למות. עשרים מעלות מתחת לאפס לאכולל רוח.

כמעט ואין עבודה. בחורף עוברים רק כשמוכרחים. החוב במחברת של עקיבאטופח. לומד את המקצוע. איך מזהים עבודה שיש בה כסף. את אותה עבודה אפשר לעשותביומיים ואפשר בשעה. תלוי במצבו הכלכלי של הלקוח.

אביב מגיע. עולה בדעתי להתארח בפסח אצל משפחה יהודית. מתקשר לראשהקהילה בעיר. בחור נחמד. נשמע צעיר. מתלהב. מזמין אותנו לשבת לבית הכנסת. מתקשטיםוהולכים. הצעיר הוא הרב. מאיר פנים. טקס בת-מצווה. ילדה מאופרת קוראת בתורה. קהלמבוסס מלא חיוכים. אלינו מחייכים ממרחק.

העבודה מתחדשת. יוצא עם טריילר כפול לנסיעה. כבר איש מקצוע. נוהגאת המפלצת הזאת לבד. פורק עבודה במרילנד. אוסף פסנתר כנף בג'ורג'יה. פורק בדרוםקרוליינה, וירג'יניה, פלורידה. שבועיים בכבישים. שבוע לפני פסח. מתקשר ללידיהמהדרך. הרב נעלם. מתקשר אל הרב. הוא נבוך. מתנצל. משתתק. אוסף את עצמו ושואל אתםשומרים כשרות? כן. משקר לו. זהו. הוא אומר. אין לנו בקהילה בית כשר לפסח. לא יודעמה לענות.

יושב עם עקיבא. מסכמים נסיעה. כך וכך גבייה, כך וכך מזומן, כך וכךצ'קים. בכיסי כ- 5,000 דולר השייכים לעקיבא. אומר לו עכשיו נחשב כמה מגיע לי. אחר-כךמי שצריך ייתן למי, נלחץ ידיים ושלום ולא להתראות. אתה עוזב? עקיבא שואל. לא עונה.שקט ארוך. קודם סוגרים נסיעה אומר עקיבא בשקט. תביא את הכסף. מחייך. אומר לעקיבאכסף זה כסף. קודם נסכם את שני הצדדים. וכדאי גם שתוציא את המחברת.

עקיבא קם. נועץ בי מבט של רוצח. באמת יש לו מבט כזה. נשאר לשבת. אםאתה רוצה לקחת את הכסף בכוח, בבקשה. לא אתנגד. אתה הרבה יותר חזק ממני. הוא נשארעומד. לא מתקרב. מתלבט. טוב. אומר אחרי עוד שתיקה. הלכתי. כשתרצה לדבר תתקשר.

פסח בא. עושים חג בבית הרב. שמחה גדולה. יצאתי לחירות. אמריקה.ברוך הבא.

0 תגובות
פרק כ"ב – לידיה מגיעה
28/06/2018 19:29
Doron Livne

עקיבא מעביר את מחסן החברה. הוא מבסוט כי בעל המחסן החדש התיר לו כניסה שבוע לפני תחילת החוזה. המחסן של עקיבא. שבילי עזים צרים מפרידים בין עבודה לעבודה. בעולם מתוקן כל עבודה שנכנסת למחסן מסומנת במדבקות עם מספר סידורי. לכל עבודה רשימת מצאי מפורטת. במחסן של עקיבא יש מדבקות בשלל צבעים ומספרים סידוריים שונים בכל מקום. כל רשימת מצאי שנבדקת נמצאת חסרה. עשרות ארגזים ללא כתובת. הר זבל נולד בכניסה למחסן החדש.

טלפון מהארץ. לידיה כועסת. אמא שלי מתעללת בה. היא דורשת שאשלח לה כרטיס ומיד. דקה קודם דיברתי עם אמא הנמצאת באותו בית רק בחדר אחר. אמא מספרת שהכל נפלא. הם היו היום בים. בכלל לא בטוח שכדאי שתבואו לאמריקה אומר לה. אולי אחזור נתחיל מחדש. לידיה לא מוכנה לשמוע. היא רוצה כרטיס טיסה. איזה חוסר אונים.

חוצה פארק בדרך לעבודה. יום קיץ נעים. מישיר עיניים אל קו שחור באופק. מה זה? לא יכול להיות עננים. דווקא כן. תוך דקות מחשיך הבוקר וטיפות ענק ניתכות עלי בעוצמה. אין לאן לברוח. רבע שעה אחר-כך הגשם מפסיק, העננים נעלמים וכאילו לא היה ולא נברא. כולי ספוג מים.

מגיע למחסן החדש. הר הזבל התפזר מעוצמת הגשם. ארגזים רטובים סותמים פתחי ניקוז. החניה הענקית שבפתח המחסן הפכה לאגם. מפל מפכפך בכניסה למחסן מוצף. רחש זרימה נעים מכיוון המדרגות למשרדים. ארזים שטים נראים כמו ברווזים באגם. פותח כמה ארגזים ומוצא בגדים יבשים.

בערב טלפון לאמא. לידיה נעלמה. באו חברים שלה עם טנדר ולקחו את כל הציוד שלנו. אמא לא יודעת לאן. מתקשר לחבר ילדות של לידיה. לידיה אצלנו הוא אומר. אמא שלך זרקה אותה מהבית. אתה חייב לשלוח לה כרטיס הוא אומר. אתה לא יכול להשאיר אותה ככה זרוקה עם ילדה בלי כסף. שולח כרטיסים.

המעבר המוקדם למחסן החדש עלה ביוקר כי לעקיבא אין ביטוח. נזק של מאות אלפי דולרים. עקיבא מביא צבא עובדים זמניים. תולים בגדים לייבוש על חבלים. מייבשים מזרנים. אם עד עכשיו היה בלגן בעבודות עכשיו בכלל. כל קשר בין מה שנכנס למחסן ולמה שעתיד לצאת מקרי בהחלט.

לידיה ואדית נוחתות. עוד אין איפה לגור. ספיר ולימור מארחים אותנו. בית פרטי בחוף הצפוני של לונג איילנד. הבת שלהם גדולה בשנה מאדית. יומיים אחרי הנחיתה אדית בת שנה. שבוע עובר והאירוח מכביד. עקיבא עובר דירה ומציע לי את הדירה הקודמת שלו. השכירות במקום יקרה. עלות של שבועיים עבודה. לוקח.

טלפון ראשון מלקוח המעוניין לצאת מהמחסן. שעה אחרי שהמשאית עוזבת הלקוח מתקשר בהיסטריה. צועק לטלפון את מלוא ריאותיו. הכל מלא עובש. זה בכלל לא הבגדים שלי. מעביר לעקיבא את הטלפון. עקיבא מחייך ואומר בקול מתוק לא יכול להיות. על מה אתה מדבר. לא היה ולא נברא.

יושב לשיחה עם עקיבא. צריך יותר כסף. הוא מוציא מחברת ורושם בה מספרים. אתה חייב לי על כרטיסי הטיסה הוא אומר. הסיכום היה שאתה קונה כרטיסים מזכיר לו. קונה כן, אבל שום דבר לא בחינם... חוב על הדירה הוא רושם... עקיבא. חבר ילדות. הייתי בן בית אצל ההורים שלו. גרנו שנתיים ביחד בקיבוץ. צבא ביחד. מתחיל לעקל את עומק הבור שנפלתי אליו. ובכל זאת צריך כסף. עקיבא מעקם פרצוף, מוציא מזומנים ומוסיף עוד שורת חוב במחברת. אמריקה. ברוך הבא.
0 תגובות
פרק כ"א - אמריקה
21/06/2018 19:33
Doron Livne

אחרי הלידה לידיה בוחרת להישאר בבית. יש לי אמנם רצון טוב לפרנס אך מכיוון שמעולם לא התאמצתי באמת להרוויח, בלי המשכורת של לידיה אנחנו לא מסתדרים. עקיבא מגיע לביקור בארץ. מציע לי לבוא אליו לאמריקה. יש לו שם עסק של משאיות. הובלות. תשה ים כסף הוא מבטיח. הכרטיסים עליו. חצי שנה הכשרה. המטרה להפוך אותי למנהל העסק. משאיר את לידיה עם אדית בבית של אמא וטס לניו יורק.

קיץ. שיא העונה. יום למחרת הנחיתה עקיבא שם אותי אחראי על עבודת ענק בלונג איילנד. מחסן של ציוד טכני. ברגים, פרופילים של אלומיניום, זוויות. חנות טמבור ענקית. צריך לארוז כך שאפשר יהיה להחזיר את הציוד למדפים במחסן היעד. עורך רישום מדויק של כל קופסת ברגים. אורזים הכל בארגזי ענק. למחרת מסתבר שאי-אפשר להזיז את הארגזים. כבד מדי.

בסוף היום השני מגיעים ליעד משאיות ראשונות. המחסן החדש הרבה יותר קטן. אף אחד לא טרח לבדוק. מרכיבים את המדפים. שליש מהם נשארים בחוץ. ארגזים נערמים בכניסה הראשית. ממשאיות הולכות ריקות וחוזרות עמוסות. העבודה בפיגור של זמן. כולם בלחץ. הלקוח, רני שנתן את הצעת המחיר, ועקיבא. האשמות משני הצדדים.

בסוף היום הרביעי עקיבא משתולל. הוא מפסיד כסף. יותר מדי זמן. עבודות אחרות מתבטלות כי העבודה שלנו מעסיקה משאיות וכוח אדם. עקיבא מורה להכניס למחסן החדש את כל הארגזים ולהסתלק משם. הכנסת הארזים חונקת את המחסן. אנחנו עוזבים כששתי הכניסות של המחסן חסומות בקיר של ארגזים שבקושי אפשר להזיז.

יומיים אחר-כך דני, הבחור שיושב במשרד ועונה לטלפונים, רוכב על אופנוע בגופייה שורטס וכפכפים ומתהפך. כל העור שלו משתפשף בחצץ ובכביש. חצי שנה בבית חולים. עקיבא מושיב אותי לענות לטלפונים. לעקיבא יש חמש משאיות והוא מפרסם על עמוד שלם בדפי זהב שהוא מעביר ל-48 מדינות 24 שעות 365 ימים בשנה. בשעות השיא שיחות נכנסות בקצב של שיחה בדקה.

כמה יעלה לעבור מווסטברי למספיקווה? שואל זקן מאנפף באנגלית מעוכה. אין לי מושג איפה זה מספיקווה. עיר ליד? בצד השני של היבשת? מבקש ממנו להמתין ומחפש במפה. אתו ממתינים עוד עשרה. מוצא שיטה. שואל את גודל הבית. אם זה בית גדול שולח את רני לפגישה.

הובלות שלום. אשתו של בעל המחסן. בעלה בבית חולים. התקף לב. הם לא יכולים להתמודד. העסק קורס. היא בצרה. מתחננת לעזרה. מדבר עם עקיבא. משכנע אותו שאסע למחסן עם צוות ליום עבודה. מגיע למחסן עם צוות. אישה נאה בת ארבעים מקבלת את פני. בעלה יהיה בסדר. עסק משפחתי של שנים. המעבר גמר עליהם. אמריקה. ברוך הבא.
2 תגובות
פרק כ - אדית
14/06/2018 19:34
Doron Livne

בחזרה לאגם. העולם נראה שונה לגמרי על בטן מלאה. ציפור לידי מנקרת מה שמנקרת. למי עכשיו היתרון? יושב אדם רגוע. כרס מלאה. כיסים טפוחים, וזאת מנקרת ומנקרת. דיונים קדחתניים בתוכי. אירוע המכירה ם סוף לספקות. יש אלהים. ביטוי חד-משמעי לרצון שאמשיך ואתקיים. למה? זה לא ברור. מגיע לשתי מסקנות.

האחת שצריך להתחתן. אם הקיום חשוב חשובה המשכיות. המחשבה משתקת. בסביבה בה גדלתי חיי נישואין זאת השטות הכי גדולה. מנסה להיזכר בזוג מאושר. סבא וסבתא, דודים, שכנים, הורים של חברים. רובם גרושים, לא מדברים זה עם זו אטו חיים מעין שביתת נשק. שלום מתוך כורח. ובכל זאת. איזו אפשרות יש לגבר להמשכיות ללא אישה?

השנייה קשורה להיותי יהודי. לא בטוח שיש ליהודים קשר מיוחד עם אלהים. לא רואים על הדתיים איזה יתרון על אחרים. להפך. אנשים שהולכים עם מעיל באמצע קיץ ישראל ודאי מפספסים משהו. אז גם אם התורה היא מאלהים מה שיש לנו היום זה טלפון שבור של אלפי שנים. אקרא בתורה.

המחשבה על קריאה בתורה משמחת.  נזכר בכיתה ב', מסיבת חלוקת ספר תורה. התמלאתי חדווה. עומד לקבל ספר תורה. קיבלתי ספר בראשית עטוף בד כתום רקום פו הדוב. מאכזב. ובכל זאת פתיחת הספר מלאה אותי חרדת קודש ממש.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר. הפסוקים נצרבים על לוח לבי. מאז אותה קריאה בראשיתית ועד היום זוכר על-פה. האותיות מסודרות על הנייר לנגד עיניי. מסודרות. קבועות. כאילו פתחתי את הספר הבוקר.

שנה עוברת וכלום. לא מתחתן ולא קורא בתורה. ואז באה לידיה. אש שחורה יוקדת בעיניים. חיוך צחור. כשלידיה נותנת דעתה על משהו היא עושה זאת בשלימות. במושלמות. והיא נותנת דעתה עלי. מתחתנים. ללידיה יש תיק משלה. אין משפחה. רק אמא מאושפזת סופנית בהוספיס בגדרה. היא ילדה את לידיה מחוץ לנישואין בגיל צעיר והוחרמה. נודתה מהמשפחה. חייה חיי קושי. השקיעה את כל כולה בלידיה. חודש לפני החתונה מודיעים לנו מההוספיס שמדובר בימים. היא כבר לא אתנו.

עוברות שנתיים. עומדים ליד מיטתה. אישה קטנטנה. עצומת עיניים. בקושי תופסת מקום במיטה. פתאום היא פותחת עין אחת. מביטה בי במבט רציני עד תהום. חודר שריון. מבט שרואה מה היה ומה יהיה. מביטה בלידיה. מחייכת ועוצמת עין. יומיים אחר-כך היא הולכת. שבוע אחר-כך לידיה בהריון. שמונה חודשים אחר-כך נולדת ילדה.

תינוקת מביטה בי מתוך זרועותיי. מבט רציני חודר שריון. חכמה עתיקת יומין. מבטא חכם שיודע הכל. היא מזיזה אצבע. הכרה מתעוררת. היא בגוף קטן. היא מבינה ובוכה. עוצמת עיניים. נרדמת. נשימותיה מתרגעות, משחררת סידרת נשימות קצרות ואנחה קטנה. רעד עובר בגופה. אצבעותיה זזות כמעה וגופה צונח לרגיעה שלימה. אדית הגיעה. דמעות של שמחה. אושר שלא ידעתי שאפשר. לרגע קצר אחד הכל ברור.
0 תגובות
פרק יט – שפע
24/05/2018 22:33
Doron Livne

שולחן עץ מהוקצע היטב. כמו שגרמנים יודעים. צלחת כבדה ומעוטרת עליה נתח בריא של שניצל. הר מחית תפוחי-אדמה טבול ברוטב חום סמיך. שלולית אפונים, פרוסה עגבנייה, עלה חסה. חיתוך. נעיצה. העמסה. לעיסה. בליעה. אנחה. נשימה חוזרת לסדרה. הכרת טובה. בטן מלאה.

מרים ראש. מסעדה. וילונות כבדים מונעים כניסה של אור ואוויר.תמונות של קדושים וקדושות גרמניים. מעט סועדים. שקט של ספרייה. מבטים משוטטים משתהים עלי לפחות משבריר שנייה. מעדיפים לדלג. מותירים אותי רואה ואינו נראה.

מלצרית גדולת ממדים מנהלת עם זוג מבוגרים טקס נימוסי של חיוכים. מסמן לה שתיגש. רוצה קינוח. אלי המלצרית מקשיחה פנים. כמו בהזמנת הארוחה היא מציינת מחיר ולא זזה עד קבלת תשלום מלא. בנרטיב שלה יושב מולה קרוב לוודאי עבריין.באמת עבריין. מפעיל בסטה לא חוקית.

אחרי האוכל ברכה ציבורית. דרך זולה למקלחת ושירותים. אחר-כך חנות של מכונות כביסה. כולי ריחני. מעדנייה. קונה עגבניות, מלפפונים, דברי חלב קשים, שימורים, לחמניות, חמאה. יום של עשייה. נהיגה. העיירה אליה הזמין אותי הפקיסטני למכור נמצאת במרחק 93 ק"מ. עושה חישוב. יש לי שבעה ימים להגיע. כפול 24 זה 168 שעות. עלי לנוע במהירות ממוצעת של כחצי קילומטר לשעה. יש זמן.

בראשי מתנהל הדיון הבא. קול אחד נקרא לו הדואג אומר אי-אפשר להתעלם מעובדות. דיברת עם אלהים והוא ענה. מיד. קול אחר נקרא לו הספקן אומר נו אז? מה זה אומר? הדואג אומר לא יודע. חייבת להיות לעובדה הזאת משמעות. הספקן משיב יתכן. אבל לך תדע מה. את מי תשאל, את הדתיים? החרדים? המשפחה? מתעורר הבדחן. נס הפקיסטני קרה בשבת. גוי שהזמין אותי גם בשבת הבאה. כולם בראשי מחייכים. גם זאת עובדה.

פקק תנועה. מתעצבן. קול נוסף נקרא לו לעגן מגחך מה יש לך להתעצבן. אפשר לחשוב אתה ממהר. גם צודק. סביבי נהר מכוניות מתפקק. מחשבה. לא הדואג, לא הספקן, גם לא הלעגן. סע עם הזרם. תגיע לאן שכולם מגיעים. שם תמכור תמונות. זרם המכוניות מסתיים בחניה והופך לזרם אנשים. גורר עגלת תמונות אל תוך פרק שעשועים ענק. תחת רכבת הרים עצומה יש רחבה. זה המקום. זה הרגע.

מוציא תמונה ראשונה. ידיים ושטרות של כסף. קהל מתנפל על הסחורה. פחות משעה ואין סחורה. רועד מהתרגשות מיישר בקרוון שטרות של כסף. נוסע למפעל התמונות. משלם חוב. קונה עוד תמונות במזומן. חוזר עוד באותו ערב לאותה רחבה מתחת לרכבת ההרים ושוב. רק ידיים וכסף.

בלילה בקרוון משטח שטרות. ממיין. סופר. מסדר לפי סדר עולה. אחר-כך בסדר יורד. הספקן שותק. כולם שותקים. אין מילים. נרדם.

0 תגובות
פרק חי
11/05/2018 09:23
Doron Livne

כיכר גדולה בעיירה בגרמניה. פלוגת גרמנים שתויים נועצים בי מבט ממרחק. העם הגרמני במלא הדרו. כמה מהם מבוגרים מספיק להיות נאצים. לך תדע. אולי בכלל מדובר בחגיגות לרגל הולדת הרייך הרביעי. לידי נציג העם הגרמני. מנהל החגיגה. פניו עגולים. גם המשקפיים. קבוצות שיער דלילות כביכול מכסות קרחת. אין בו כעס. אין בו שנאה. נדמה שבמבטו יש צער. אפילו הבנה. הוא רואה אותי. אדם שצריך פרנסה. אבל הוא לא יכול לעזור לי. חוק זה חוק.

מקפל תמונות. מסדר אותן חזרה בעגלה. מגלגל פוסטרים. מקפל שמיכה. העולם סביבי חוזר למסלולו. הדרמה נגמרה. כלום לא קרה. פקח מפנה בסטה לא חוקית. לא פחות ולא יותר. הגרמנים חוזרים לשתייתם. הילדים לריצתם. פקח עושה עבודתו. מפעיל עמדת ממכר בלתי חוקית מקפל את סחורתו.

מתרחק מהמקום. קשה להתרגל לכך שבשעה מאוחרת עוד אור. העיירה סביב כיכר החגיגה סגורה. אין מה למהר. אין לאן. צעדי כבדים. אטיים. נעצר. יחד אתי נעצר גם הזמן. השעות המפרידות ביני לבין המחר נראות כל כך ארוכות שקשה להאמין שהמחר יגיע. מתיישב על שפת מדרכה עם הפנים לחגיגה. אור נדלק בכיכר. ממרחק החגיגה נראית ככתם צבעוני ומנגן על רקע בתי העיירה האפורים. על רקע השמים הכהים.

משום מקום פותח שיחה עם אלהים. מעולם לא דיברתי אתו קודם. האפשרות לא עלתה על דעתי. שמע אלהים. לא יודע אם אתה קיים. לא שמעתי ממך מעולם. אין לי דרישות. לא כועס. לא מתלונן. בכוחות עצמי הגעתי אל מה שנראה על פניו כסוף הדרך. הכל תוצאה שלמעשיי. אמנם הסוף המסתמן הוא סוף טוב כמו כל סוף אחר אפשרי. אבל אם אתה חפץ בסיפורי. אם הסיפור שלי אמור להמשיך, זה הזמן שלך לעשות משהו. כי מהזווית שלי המצב נראה ללא מוצא.

משהו זז ממרחק. זה אחד מההודים בעלי הבסטות החוקיות. הוא מנופף ידיים בפראות. כבר עזב את החגיגה, והוא מתקרב אלי. צועק היי. מעורר את תשומת לבי. מצביע על עצמי בשאלה. אר י טוקינג ט מי? יֶס יֶס יו. קם. הוא קורא. ריק מרצון לשעות הקרובות גופי קם. צועד אליו. והוא אומר שוב קם. מסתובב וחוזר לחגיגה. הולך אחריו.

ההודי מסיר תיק מכסא מתקפל ואומר סיט. הוא אומר משהו בהודית לאשה שעל ידו. היא מוציאה סיר עם אורז אדום ודביק, מוזגת כמות נדיבה מהעיסה אל קערה ומגישה לי. כף ראשונה. מרגיש כמו תולעים אדומות המטיילות לי בפה. חריף. בוער. האורז מייבש. אבל אוכל. לועס. בולע. ההודי בלי לשאול אותי מפנה עם יד עד המרפק חצי מעגלת המכירה שלו. על החצי המפונה הוא פורס תמונות. התמונות שלי.

ההודי מפקיסטן. תשע שנים בגרמניה. שבע שנים בלי רישיון. הוא מבין את מצבי. לא לדאוג הוא אומר. בסוף הכל מסתדר. הוא מרגיע. בסוף הערב יש לי בכיס תשעים מארק ממכירת תשע תמונות. הפקיסטני לא לקח אגורה. הזמין אותי למכור אתו בשבוע הבא בעיירה אחרת. לא לדאוג הוא אומר. בסוף הכל מסתדר. לא לדאוג הוא אומר. הכל מסתדר.

0 תגובות
פרק יז - שתיקה
07/05/2018 19:24
Doron Livne

אדוות אגם רגוע. רעש עמום של כביש מהיר אי-שם. מכונית חולפת מחרידה את השקט בכביש הסמוך ומתרחקת. אין טיפה של רוח. דממה. קרוון. שוכב לי על הגב מביט על התקרה. המילים לא שלי. של אריאל זילבר. רואה כיצד חולפים ימי. אצלי לא הימים חולפים. דקות חולפות. שניות. שנייה ועוד שנייה שווה אינסוף. מילים סביבי. מילים עם צורה מדברות סיטואציות של חיי. רגעים. לא בהכרח הרגעים הדרמטיים. כביכול סתם רגעים.


המילים מציירות ילד הולך ברחוב נושא קערת פרות בדרך אל שכנה חדשה. אמא ביקשה שאלך. קיץ. רעננה הישנה. כביש שבור שוליים. כורכר כמדרכה. יחף. הקרקע רותחת. מחפש צללים קטנים להתנחם בהם. ילד מדלג מצל אל צל. חסר דאגה. מחשבה עולה. אנחנו חיים בתקופה יפה. תקופה שבה ילד הולך ברחוב עם קערת פרות גלויה. אין צורך להסתיר. אין פחד מגניבה. כמו המילים של זילבר גם המילים האלה לא שלי. המילים הן חלק ממחשבה קולקטיבית שאני חלק זעיר ממנה. אפילו זניח.


מתמתח. התזוזה מחברת את גופי בחזרה לעולם. המילים סביבי נעלמות. יוצא החוצה לאגם. ציפור לא מזוהה נוחתת בקרבתי. שולה מה ששולה מחוף אגם. מתפרנסת. עניין פשוט לציפור להתפרנס. לי לא. הציפור מכירה בקיומי אך שומרת מרחק בטוח. מעניין. בלי להסתכל עלי היא קולטת אותי. יש לה הערכה מדויקת למידת הסכנה שבי. שומעת את השקט. רגועה. אבל לעולם לא אוכל בה לגעת. רק בתחבולה. מתעורר בי הרצון לאחוז בציפור. ללטף. לצוד. ללעוס. להפוך אותה שלי.

 

לא זז. אם לא אזוז מספיק זמן אתכלה. אמלא כותרת משנה בעמוד פנימי של עיתון מקומי בגרמנית. נמצאה גופה בקרוון. בישראל אזכה לידיעה בחדשות הערב. משער את תגובות המשפחה. החברים. המכרים. מי יכעס. תמיד הוא היה חסר אחריות. מי יניד ראש. אפילו יצחק. איזה משוגע הוא היה. מי יבין? מי יצטער? מחשבת הכיליון לא מפחידה. לא מושכת. סתם עוד מחשבה. אפשרות קיימת. כדי להמשיך ולהתקיים לא די לנקר על חוף אגם. צריך להביא תועלת. כרגע, התועלת היחידה שלי היא למכור תמונות בגרמניה.

 

עשרה מרק בכיס. חמישה לדלק. אחד לארבע לחמניות. אחד למרגרינה. שלושה בצד. תכנית נולדה מפיחה רוח במפרשי המוטיבציה. מתקדם לתחנת דלק. קונה דלק בחמישה מארק. מגיע לעיירה קטנה ובמרכזה חגיגה. קודם למכור תמונות. אוכל נקנה אחר-כך. במרכז החגיגה קרוון המוכר כוסות ענקיות של בירה. עופות צלויים שלמים תלויים כמו בלונים מחוץ לחלון המכירה. ליד שני שולחנות עץ ארוכים עם ספסלים מוקפים מקומיים במצב של שכרות מתקדמת. שרים. מעט ילדים מתרוצצים בין שני מתקני שעשוע מקרטעים המפיצים מוזיקה מזייפת של תיבת נגינה.

 

חלק מבחינים בי כהרף עין אבל אף אחד לא מתייחס אלי. במרחק מהמהחגיגה שלושה רוכלים עם עגלות מכירה. תכשיטים, סריגים עבודת יד ודגים מעושנים. נראים הודים. גם הם לא ממש מסתכלים עלי. אבל הם לא מתעלמים. הם חוששים. זה הזמן. מעודד את עצמי. זה המקום. מתמקם ליד הרוכלים. פורס יריעת בד ורודה, ומתחיל לסדר תמונות. דקות ארוכות כלום לא קורה. שום תגובה. שתי ילדות מהססות מתקרבות. אחד הגרמנים קם מהשולחן, משיג את הבנות ומציג עצמו. מנהל החגיגה. שלום שלום. רישיון? אין. לא חוקי. יודע. מישיר מבט אליו ואומר. תן לי למכור תמונה אחת. תמונה אחת ואני הולך. הוא מסרב. מצטער. אי-אפשר. הוא באמת מצטער. הוא באמת לא יכול לעבור על החוק שלו ולאפשר לי למכור תמונות.

0 תגובות
פרק טז – חופשת קיץ
20/04/2018 10:47
Doron Livne

בן 23. חופשת קיץ. מחסן עץ ישן בחצר של הבית של אמא של מוגי. חם. לוהט. מוגי ואני מציירים. הציור שלי צבעוני. דוקר את הציור במכחולי. פוצע צבעים. מוגי מניע את מכחולו במעגלים. מערבב את צבעיו לגוונים של אפור. זיו מופיע. הוא טס לאירופה. מוכרים תמונות בגרמניה. עושים ים כסף. מוגי וזיו נכנסים לדין ודברים. בסופו של דיון זיו מוציא אלף דולר ונותן אותם למוגי. מוגי בדרך לגרמניה. מצטרף? הוא שואל. אין לי שקל אומר. מוגי עונה הכרטיס הלוך עלי. שם נרוויח כסף.

 

פחות מחודש אל תוך חופשת הקיץ נפרד ממשפחתי בשדה התעופה. אמיר אחי דוחף לי חמישים דולר. תודה. אמסטרדם. בדירה של אריאלה. קונים פורד ישן. קונים קרוון. בירידות מגיעים למאה. בעליות. ובכן. נשימה עמוקה. יש זמן. בסוף נגיע. מגיעים. מפעל תמונות בגרמניה. הכסף אזל. מקבלים תמונות בהקפה. אלף מרק. עוד חוב כדי להרוויח. מתחילים לעבוד. העסק לא ממש מצליח. גשם, פקחים עבודה לא חוקית. מקפלים אותנו מכל מקום. מוגי מחליט לעזוב. יש לו חבר במינכן. אני נשאר.

 

לבד בקרוון. במזווה שלש לחמניות. קופסה טונה. קצת ירקות. בכיס שני מרק וארבעים וחמישה פנינג. אתקשר לאמא. אסביר את המצב. יום ששי בערב. כמעט חושך. כמעט אין דלק. מתניע. כביש מתעקל מוקף ירוק-אפור של איזה יער. תחנת דלק סגורה. יש טלפון. מתקשר. חריקות. רשרושים. צלצול. עונה איל האח הגדול. או! הוא אומר. האח האבוד מתקשר! הגיע הזמן. כבר דאגנו. דבר עם אמא. היי דוקי. כולנו כאן. ארוחת ערב שבת. כרגיל. מתגעגעים אליך. איך אתה? גשם מתחיל לרדת. משב רוח מתעורר. הטיפות דוקרות. מחזיק שפופרת טלפון ביד אחת. ביד השנייה מאכיל אתמכשיר הטלפון בכל המטבעות שיש לי. שומע את עצמי עונה לאמא. אל תדאגי אמא. אצלי הכלבסדר. וזהו. השיחה מתנתקת. הכיס ריק. ממשיך לעמוד. נרטב.

 

בוקר. הכיס ריק. חייב לעבוד. מוצא חניון לצד אגם. מנתק את הקרוון. נוסע רק עם האוטו לעיר הקרובה. מוצא מדרחוב. פורס בד ורוד ענק. בסטה. פורס תמונות. מוכר תמונה אחת ישר. עשרה מרק בכיס. איזה עושר. שני פקחים מתקרבי אלי. יודעים אנגלית. רישיון? אין. אסור למכור בלי רישיון. יודע. הפקחים מחכים בסבלנות עד שאסיים. מאחוריהם מציצה זקנה. אחרי שהם הולכים היא מתקרבת. למה קיפלו אותך היא שואלת. מסביר. לא חוקי. מאין אתה היא שואלת. מישראל. יהודי? כן. עיניה מתמלאות דמעות. שפתיה רועדות. הייתי אז. היא ממלמלת. אני זוכרת. גרתי בקומה שנייה. איך גררו אתכם. אני זוכרת. לא יכולתי לעשות דבר. איך שהם הרביצו. וצעקו. היה נורא. הזקנה פותחת ארנק ובידיים רועדות מוציאה בהתרגשות שטרות של כסף. קח היא מבקשת. קח. נדהם. לא מוכן לקחת כסף. היא לא מוותרת. שטרות של כסף מתפזרים ברוח. עוד יחשבו שאני מתקיף והיא מותקפת. בורח. רץ. בוכה. כועס. מה היא חושבת לעצמה! ניקוי מצפון בכסף!

 

עוצר ומתיישב על ספסל. אוסף עצמי. הערכת מצב. רחובות גרמניים ריקים סביבי. עשרה מרק בכיס. אקנה ארבע לחמניות במארק. להגיע לאוטו. דלק בחמישה מארק. ואז לקרוון. ארבעה מארק חיסכון. מקום אחר למכור תמונות. מחר. עד מחר יש זמן. הרבה זמן.

0 תגובות
פרק טו - עושים אמנות
15/04/2018 11:16
Doron Livne

תל-אביב בין שוק הכרמל ונחלת בנימין דרך שינקין ועד רוטשילד. דירה בג'ורג' אליוט. החוזה של בועז. אני משלם על חדר. מוגי מצטרף. היה עוד חדר? גר איתי? לא זוכר. גלית שכנה מלמטה, אפרת ממול עם בוב, כלב זאב. נוגה, גיורא, תמי, וכמובן חני. נכנסים, יוצאים, מתנחלים, נעלמים, קונים אוכל לשבוע ומחסלים הכל בערב אחד. ארוחות חמות אצל אסתר המרוקאית. אורז ושניצל. ארוחת שחיתות במסעדה של הזקנים על אלנבי. צלחות חרסינה עם מרק אפונה. רבע עוף. פירה. סכו"ם במשקל שני טון. מפת שעווה.

 

אינסוף מעגלים של חברים של חברים של חברים. כולם צעירים. כולם מציירים, מצלמים, כותבים, תופרים, משחקים. עבודות מזדמנות. במלצרות מחזיק מעמד שבוע. מנדב גוף תמורת תשלום לניסויים בתרופות במכון וייצמן - שבועיים של שש-בש מחובר לאינפוזיה. משגיח על נכה צה"לשבוע-שבוע. מנקה בתים. כסף לא נדבק. חיסרון תמידי של מזומנים. כשיש יש, כשאין אין.מדי פעם נוחת אצל אמא, ממלא מצברים, כיסים ומקרר.

 

מלא תלתלים. מלא שרירים של לוחם. מלא דיבורים. מלא רצון לשאת חן. אבל גם מסתכל על הכל מהצד. מנסה להבין על מה ולמה. אף פעם אף אחד לא ישמע אותי אומר אני לא יודע או שואל מה עושים. אותה החלטת ילדות בסיסית לא להקשיב אף פעם לאף אחד הופכת אותי מצד אחד אלוף העולם בהתבוננות על מה כרגע. מציאת כיוון לזרום אליו. מצד שני אין שום תכנית מעבר לתרגיל הבא בבית-ספר לקולנוע. לא מתוך עיקרון. אין נחיצות לתכנית. בוודאי לא תכנית מהסוג של הקמת משפחה. לחנה ולי יש בדיחה. כנראה לא נחצה את גיל עשרים ושש.

 

יוצא עם בובי של אפרת לגינה. במורד שינקין ילדה נגררת אחרי רוטביילר מלא מרץ. בובי קולט את הרוטביילר ונובח. הרוטביילר מגיב. הליכתו הופכת ריצה. הילדה שומטת רצועה. בגן של שינקין אימהות נכנסות לפניקה מחפשות לאסוף ילדים. הרוטביילר בטירוף מתלבט תוך ריצה על מה להתנפל. לופת את בובי ברצועת הצוואר. מייצב עמידה ומלהיב את בובי להשתולל.הרוטביילר משתכנע ובוחר להתנפל על בובי. ברגע הזינוק ההדדי משחיל יד שנייה אל רצועת הצוואר של הרוטביילר ומושך את שניהם חזק למטה. שניהם נענים לסמכות. נרגעים. רגע נפלא של תכלית.

 

גם מוגי לומד בקמרה אובסקורה. צילום עם חיים לוסקי. מורה שמעז להשתמש במילה אמנות. יש להם קבוצה של אמנים. הם נפגשים אחת לשבוע, כל פעם אצל חבר קבוצה אחר שמראה את האמנות שלו. לשיטתו שללוסקי מסביר מוגי אומן זה אחד שעושה אומנות. לאף אחד אין כלים אובייקטיבים לשפוט עבודה של אחר. בשורה התחתונה הצהרת כוונות האומן על אומנותו היא זאת שהופכת אתהאומנות לאומנות. מעניין.

 

מבקש להצטרף למפגש. דירה תל-אביבית ישנה ברחוב המליץ. בחור גדול ורך פותח דלת. חדר אורחים מלא פסל סוס גורר מחרשה בתלמים של מילים ממתכת. פסל ענק. רעיון מובן. חיבור בין חריש אדמה לכתיבה. זאת ציונות וזאת ציונות. את שאר זמן ההתבוננות העברתי בתהייה כמה זמן לקח לבנות את הפסל הענק הזה. לשם למה?

 

לוסקי מביט בי. חוץ ממני כולם תלמידיו. מי אתה הוא שואל. דורון. מה מביא אותך אלינו? כמה אני אוה באת אלו שמדברים ברבים. חבר של מוגי. אני מסביר. שמעתי שאתם קבוצת אומנים. רוצה להצטרף. אתה אומן? הוא שואל. כן עונה לו. ומה עשית לאחרונה? הוא שואל. תליתי הבוקר כביסה. אני עונה. וזאת אומנות הוא שואל. כן אני עונה לו ומתנדב להסביר. אתה הרי טוען שאומנות היא מה שאומן עושה. נכון הוא מאשר. יפה אני אומר. אז אני אומן, אני תליתי את הכביסה. מסקנה - הכבסים התלויים הם אמנות.

 

מוגי משתף פעולה.מתכוננים לקראת מפגש של קבוצת האומנים אצלנו בדירה. כל הדירה הופכת ליצירת אמנות. משליכים בגדים משומשים ברחבי החדר בצורה אומנותית, משאירים כלים בכיור בצורה אומנותית, סותרים מצעים באופן אומנותי במיוחד, וכמוב, תולים כביסה. הכי אומנותי שיש.
0 תגובות
פרק יד - קמרה אובסקורה
04/04/2018 01:36
Doron Livne

חנה מצביעה על איש. זה צביקה אורן היא אומרת. אנימטור. וכבר שיחה. צביקה פותח בית-ספר לאנימציה. מחזור ראשון. נרשם. עבודה סיזיפית. מציירים ביום. מצלמים כל הלילה. מסרטה 16 מ"מ. שולחים לפיתוח למעבדה בפ"ת על הבוקר ומקבלים חזרה בצהריים. עורכים. גוזרים במספריים, מדביקים עם ניר דבק ומחוררים מחדש את חורי הפילם. לא אוכל, לא ישן, בעננים.


זה היה לפני הצבא. אחרי הצבא אין לי ראש לעבודה שכזאת. אולי קולנוע.נרשם ללימודים בקמרה אובסקורה. חנה לומדת שם צילום. גם מוגי. הגשת תסריט לקראת סוף סמסטר ראשון. כותב מוחק וכותב ומוחק שוב. שונא את מה שיוצא לי. זורק הכל לפח וכותב משהו כזה: איש אחד הולך לעבודה ורואה גמד. הגמד קורא לו. כשהאיש מתקרב לגמד הוא חוטף בומבה מאחור. הוא מתעורר בבית חולים ומוצא לידו את הגמד. מה רצית להגיד הוא שואל. רציתי להזהיר אותך שיש ענק מאחוריך. צחוק של קהל. הכל היה בטלוויזיה שלמישהו עצבני עם אקדח. אשתו מכבה לו את הטלוויזיה. הוא יורה בה. היא מתה. מגיע אמבולנס,משטרה, בלגן. רואים את הכל בחדשות של מישהו אחר בטלוויזיה. הוא מתאמן על כינור.הרעש של הטלוויזיה מפריע לו. הוא מכבה אותה וממשיך להתאמן. ליד הבית של הכנר ישפרק שעשועים. אמא עם עגלת תינוק. ילדים משחקים. סבתא יושבת. נשמע פיצוץ עז. כולם מסתכלים לראות מה קרה. כלום לא קרה.


התסריט מתקבל להפקה. בתנאי שאקצץ במספר הלוקיישנים. חנה מתלהבת. היא מתנדבת להפיק את הסרט בתנאי שיהיה רשום בכותרות ששנינו במאים. מסכים. לא מקצצים כלום. חנה מארגנת דירה בתל-אביב לצלם את האיש היוצא לעבודה. חדר באיכילוב לצילום הסצנה בבית-חולים. דירה נוספת לסצנת הרצח. אמבולנס, מדי משטרה וחצרדירות ברעננה לצלם את הסצנה שאחרי הרצח. דירה נוספת לכנר בתל אביב. ליד גן שעשועים. מכיוון שהחיבור בין הכנר לגן הוא פיזי צריך לצלם בשוט אחד את הכנר מהמרפסת וישר אחר כך את הגן. צריך מצלמה על פסים ומנוף. אין ציוד כזה בקמרה אובסקורה. חנה מארגנת סטודנט קיבוצניק שבונה 12מטר פסים עם עגלה ומנוף. 


חנה מגייסת שחקנים, מאפרת, פנסי תאורה, תלבושות ומתרימה כספים. באמצע נסיעה היא צועקת עצור. היא ראתה גמד הולך על המדרכה. חנה משכנעת את הגמד לשחק בסרט. הוא מסכים..


3 ימי צילומים שמתזזים בהם כמו משוגעים ממקום למקום. שכונה בתל אביב, איכילוב, שכונה ברעננה. חזרה לדירה בתל אביב. בסצנה עם האמבולנס כל השכונה באה לראות. נהיה בלגן אמתי. גיורא הצלם חוגג עם המנוף עלהפסים כמעט יום שלם עד שמצליחים לצלם את השוט מהמרפסת לגן השעשועים. אפרים שמיר יוצר את פס הקול.שבע דקות סרט, עשר דקות כתוביות של תודות.


ארוחת ערב אצל עירית, אשתו של אבא, בירושלים. בארוחה אורח שמנהל פסטיבל סרטים קצרים בסינמטק בירושלים. הוא רואה את הסרט ומתלהב. הסרט נכנס לפסטיבל. השם שלי בחוברת הפסטיבל. מנהל קמרה אובסקורה קורא לי לשיחה. מה זה צריך להיות הוא שואל, מראה לי את החוברת. מספר לו איך קרה ומה קרה. כתוב שהסרט נעשה במסגרת שנה ראשונה בלימודים בקמרה אני אומר. המנהל כועס. הסרט שייך לו הוא אומר. הוא ורק הוא יקבע מתי מתאים לחשוף אותי לעולם הגדול. הוא אומר. הוא מונע את השתתפות הסרט בפסטיבל וגונז את הסרט.

0 תגובות
ג'וזף בויס - Lightning with Stag in its Glare
29/03/2018 10:23
Doron Livne

0 תגובות
פרק יג - אמנות
29/03/2018 06:12
Doron Livne

אצלנו בבית לא מדברים אמנות. לצייר זה משהו שילדים עושים בגן. לפסל זה משהו שעושים אצל לביאה בחוג לקרמיקה. אבל החיים זה משהו אחר. בחיים עובדים. סבתא הייתה גרה בשכונת הפועלים של א.ד. גורדון. מתוקה שנת העובד. מי שאוכל מהר עובד מהר. יש לי כשרון שמזכה אותי בקריאות התפעלות של מבוגרים, ובקנאת חברים. וזהו.

 

כשאבא עוזב את אמא ומתחתן עם עירית המצב משתנה. עירית אוצרת במוזיאון ישראל. כשעירית מדברת על אמנות ה'נפלא' שלה מעורר אותי לחפש פלאות גם היכן שלא נראה שיש. לא במבט ראשון. עירית רואה אמנות כדרך חיים. החיים עצמם. היא בונה בית לציורים של אנה טיכו. אנה טיכו, אשתו של רופא עיניים, מציירת קווים מרצדים. איקסים המתחברים להיות הרי ירושלים.

 

מצייר בקלות כמו למרוח חמאה בטמפרטורת חדר. חנה אומרת שמה שיש לי זה לא אמנות. זה כישרון. אמנות זה כשיש מה להגיד. מה כבר יש לי להגיד? חנה אומרת שהרעיון הראשון שעולה לראש הוא בדרך כלל של מישהו אחר. משהו שפעם ראית ועכשיו אתה מצייר אותו כאילו הוא שלך. כדי לייצר מקוריות צריך לחפור לשכבות הפנימיות יותר. עד שהצלחתי לבנות לעצמי איזה רובד קרקע יציב עכשיו לחפור?

 

חנה נוחתת בקופנהאגן. נוסעים לאאכן שבגרמניה היא אומרת. יש שם דוקומנטה. כל מי שנחשב בעולם האמנות יהיה שם. עוברים את הגבול לגרמניה. ארץ הנאצים. הגרמנית במעבר הגבול מעוררת צמרמורת. שוטר צעיר בודק דרכון. תגיד לי שוטר. יש לך במשפחה איזה נאצי? לא. הוא מתנצל. סבא היה עם בעיות בריאות. אפילו לצבא הוא לא גויס. היה נגר.

 

אאכן גרמניה. משהו קורה. נהירה של אלפים. קהל מגוון. מתרמילאים ועד בעלי חליפות. מכל העולם ובכל השפות. הקופאית למכירת כרטיסים מחייכת. אפשר לשאול שאלה? בוודאי היא אומרת. אולי במקרה יש לך במשפחה איזה נאצי? לא מאשים או משהו. מסתקרן. מנסה להבין. לא היא עונה בעצב. מצטערת שהיא לא יכולה לעזור. סבא היה נכה. לא הייתה לו רגל. היה אופה במלחמה.

 

שואל את אותה שאלה בכל הזדמנות. הרבה לחם היה אז בגרמניה. לחם ורהיטים. נאצים אי-אפשר למצוא. כמה שנים אחרי פוגש בניו-יורק צעיר גרמני. מספר לו על השאלה שלי. על התשובות שקיבלתי. גם סבא שלי היא אופה הוא אמר מהורהר. ומוסיף, או לפחות ככה סיפרו לי.

 

בדוקומנטה גדולי אמני העולם מתאמצים לעורר התפעלות. מסכי טלוויזיה מרובים, תמונות שיוצאות מהקיר, דמויות בגודל מלא, ברזל אבן ופלסטיק. בחדר אחד נשמתי נעצרת. גוש ברזל ענק דמוי טיפה תלוי מהתקרה. מגיע כמעט עד הרצפה אבל לא נוגע. גורם לי לחכות לנצח לנפילה שכנראה לא תגיע אף פעם. רק אחרי ששובע מטיפת המתכת מגלה על הרצפה חתיכות קטנות של צואה. מחשבה עולה. הצואות הקטנות זה אנחנו. קטנים וחסרי משמעות. טיפת הברזל מנחמת. מעמידה את הצואות הקטנות בפרופורציה. 

0 תגובות
פרק יב - דנמרק
14/03/2018 22:52
Doron Livne

 חודש אחרי השחרור נוחת באורהוס דנמרק. קבעתי עם מתנדבים שפגשתי בקיבוצי העמק אחרי השחרור. חלום שמתגשם. כיף להיפגש. שרלוטה, לינה, ג'יימס. כריס, מאריט. בערב הולכים לפאב. יושבים. שותים צוחקים. הכל בשקט. מדברים. יש להם בדנמרק נקודות. כולם אוספים אותן. כל פעולה שעושים בחיים מעניקה נקודות. אפילו נסיעה לחו"ל. עם הנקודות מקבלים בית בכלום כסף. מעניין כמה נקודות שווה שלוש וחצי שנים שירות צבאי.

 

מחזיק מעמד ארבעה ימים. הקצב הדני מוציא אותי מדעתי. אפשר למות משעמום. תה. פעילות גופנית. בירה. רוצה לנסוע לקופנהאגן. באופניים. הרעיון שלי זוכה למבטים בודקי שפיות. שרלוטה אומרת אבא שלי גר בקופנהגן. תוכל לגור אצלו. אני אבוא לסוף שבוע. רוצה עוד תה? יוצאת לריצה. נרד מאוחר יותר לפאב. לשתות משהו. שש בבוקר כבר מדווש. 


300 קילומטרים ביני ובין קופנהגן אם מוותרים על שירותי מעבורת. ריח של הרפתקה. רוכב בכביש המהיר עד אחרי הגשר לאי של אודנסה. ריח ההרפתקה מתחלף בריח זיעה טרייה. מסיט את האופניים לנתיב צדדי. כביש צר, ישר וגזום למשעי. מישהו עובר שם עם מטלית על בסיס יומי ומסיר אבק מכל שלטי הדרך. בתים מפוזרים במרחקים מוגזמים. גדרות מפרידות בין אחו לאחו. בין כלום לכלום. אין עליות, אין ירידות.

 

פנייה לשביל. אולי קיצור דרך. שביל עפר דחוס מסומן אבנים לבנות משני צדדיו. מי בדנמרק עושה את כל עבודות הרס"ר האלה? עצים נערמים סביב לסימנים של יער. השביל מאבד את צורתו. הרכיבה הופכת בלתי אפשרית. מעמיס אופניים על כתף. הנה מצאתי פיסת מציאות מוזנחת. חמש דקות הליכה בסבך והיער נגמר. שביל רחב מקביל לתעלת מים. כנראה דרך אל כביש עם גשר.מחליט לחצות כאן ועכשיו. משליך בחוזקה את האופנים אל העבר השני. משליך תרמיל. מאוחר מדי להתחרט. מים קפואים. קשה לנשום. בגדים ספוגים. שרירים מאיימים להתכווץ. בגדה השנייה אין איפה לעלות. בוץ מתחת לציפורניים ושריטות בזרועות. שווה לפחות חמשנקודות.

 

מגיע לאודנסה. אמצע הדרך בין אורהוס לקופנהגן. תשע בערב ועדיין אור. העיר ריקה. נכנס לפאב פתוח. עם האופניים. מאחורי הדלפק מתקשים לעכל את האופניים אבל לא אומרים מילה. במקום שני בחורים ובחורה. מדברים בשקט. צוחקים בשקט. לא אתפלא אם קוראים להם כריס. יש בעיר מלון? שואל. הרגע הגעתי מאורהוס. באופניים. שקט ארוך. הם לא מכירים מלון באודנסה. מתיישב לידם שותה בירה. ידעתם שבדנמרק אוספים נקודות? כן. הם מאירים עיניים. מספרים לי על מצב הנקודות שלהם בפרטי פרטים. כבר חברים. יש איפה לשים ראש בלילה.

 

הסיכוי שמשהו מעניין יקרה עד קופנהגן לא קיים. רק לגמוע קילומטרים. פעילות גופנית בריאה במזג אוויר נעים. אינטרקום. שקט. ארבע אחר-הצהריים. אין ילדים. אין אנשים. הלו. חבר של שרלוטה. או. כן. תעלה. אבא של שרלוטה. נראה כמו גזור מירחון אופנה. חולצה מגוהצת בתוך מכנסיים. הרגע הגיע? עומד לצאת? כך הוא מתלבש בבית? לך תדע. בפנים דירת איקאה. אין סימני חיים. אבא לוחץ יד תוך נענוע ראש נמרץ וחיוך. הכי חם שהוא מצליח. אחרי התה אבא מתנדב לסייר אותי בעיר.

 

האטרקציות. פארק השעשועים הראשון בעולם. היום בעיקר קזינו. רובע ההיפים. מותר שם לעשן מריחואנה.סידור נוח. גם מבחינת המעשנים וגם מצד המשטרה. כביש מקביל לים. מאחוריו עוד יבשה.שם זה שבדיה. שמעתי שהיית בצבא. הוא אומר. במלחמה שלנו עם שבדיה נהרגו יותר מששים אלף דנים. קולו מסגיר איבה לשבדים. מחטט בזיכרוני מלחמה שכזאת. אין. מתי הייתה המלחמה. שואל. לפני שלוש-מאות שנה. 

0 תגובות
פרק יא – באמת אין מחר
25/02/2018 08:33
Doron Livne

שלושה חודשים לשחרור. קורס צניחה. ראשון בדבוקה. מחכה לאור ירוק. מביט לנוף תחתי בעיניים. צניחה רביעית ועדיין לא מאמין שעוד פחות מדקה אקפוץ אל תוכו. עוד צניחת לילה אחת וכנפיים. במטוס רעש לא יתואר. מנועים, צרחות של מפקדים, אור ירוק. היסוס של שבריר שנייה מזכה אותי בבעיטה בישבן. חולף תחת כנף ההרקולס, המצנח נמשך מאחורי כמו בלון חסר אוויר ותוך שניות ספורות מתנפח. הכל כשורה. תלוי בין שמים לארץ. שקט מהדהד. כלום לא זז. הזמן עומד. הקרקע מקבלת כיוון. נעה לאיטה לכיוון הים. שניות מעטות אחר-כך אדמת דיונות מתקרבת אלי במהירות עצומה ומתנגשת בי. שום גלגול. שום תרגול. נוחת על הרגליים ומתכסה מצנח. נשכב על חול חם. נעים.

 

מאוחר יותר במאהל מנגן בגיטרה. לפני פרוסה מפת אירופה. לשם פני מועדות עם השחרור. סביבי תכונה לקראת צניחת לילה אחרונה. מפקד צעיר מחליט להכניס את כולם לכוננות. הוא מציץ מפתח האוהל ורואה אותי בנגינתי. נובח עלי פקודת זירוז. לא עונה. ממשיך לנגן. ליבנה אני אעיף אותך לכל הרוחות הוא מאיים. אתה לא משאיר לי ברירה הוא מתחנן. מביט בו במבט מרוחק ורגוע ומנגן. עולה למשפט. מעיפים אותי מהקורס לטובת עבודות רס"ר.

 

השפיות חוזרת אלי. השחרור מפעם בעצמותי. מפת אירופה תלויה על הקיר. מתעורר מאוחר. חורף וקר. משוטט במחסני הרס"ריה. מוצא ריבועי זכוכית מאובקים. מוצא רוֹבָּה. הייתה למישהו פעם תכנית לתקן חלונות בבסיס. יש לא מעט חלונות שבורים. מחליט לעשות עם עצמי משהו מועיל ומארגן ערכת זגגות. תוך שעה קלה הופך ליקיר הבסיס. מכל משרד נשלחות אל הרס"ר הזמנות. הרס"ר מביט לי בעמוק של העיניים ואומר אתה לא מתקן לאף אחד שום חלון ללא פקודה ישירה ממני מבין? אני מבין. חלונות תמורת הטבות. מזון מהמטבח, שחרורים, חופשות ומחיקת עוונות ליקירי הרס"ר ודורשי טובתו. אני בתמורה זוכה לחופש פעולה מוחלט. נכנס ויוצא מהבסיס מתי שבא לי.

 

אוטובוס לירושלים בדרך לאבא. לידי יושב דוס צעיר. מספר לי על אלהים ועל האור הגדול שרואים כשחוזרים בתשובה. נניח שחזרתי. נניח שראיתי את האור. מה אז? האור הזה זה תכלית החיים הוא מסביר בהתלהבות עצומה. השיח מתגלגל לנס שנעשה לנו בששת הימים. אבא שלי נלחם במלחמה ההיא אני אומר. לא היה שם נס. היו חיילים שנלחמו. מתו. נפצעו. בזכותם אתה רואה אורות עכשיו. הוא מתעקש על כוחן של תפילות. בוא נעשה ניסוי אני מציע. אתה תתפלל כמה שצריך. אני אירה בך. נראה מה יקרה. הוא לא במדרגה כזאת גבוהה של תפילה הוא מודיע לי בצער. נזמין איזה אדמו"ר עם מדרגות אני מציע. הוא חושש שאין היום אף אחד במדרגה המתאימה. חבל אני אומר.

 

אבא בהלם מהתקדמות הקריירה הצבאית שלי. הבן שלו עובד רס"ר. לא עלה בדעתי שזה משנה לו. כמובן. כתפיו הרי עמוסות דרגות. הסבר על חשיבות הדרגות. לי כבר מזמן לא משנה מה הוא חושב. יומיים אחר-כך בזמן ארוחת בוקר של מלכים עליזה ברס"ריה מגיע ג'יפ מרובה אנטנות. המח"ט רוצה לדבר עם ליבנה. ליבנה זה אני. כבוד המח"ט רוצה לדבר אתי. הרס"ר מלווה אותי במבט דואג. מה שזה לא יהיה אנחנו מאחוריך הוא מעודד. עומד דום מול המח"ט שמביט בי מהורהר. מביט בו בחזרה. אבא שלך היה מפקד שלי הוא פותח. הוא התקשר אלי. דיברנו. ביקש ממני להחזיר אותך לפלוגה. אפשר להבין. כל המתח שעברת. הלחצים. ניתן לך הזדמנות נוספת. הוא אומר. תודה. אני עונה. אבל לא תודה. רוצה רק להשתחרר.

 

שבוע לפני השחרור. הרס"ר מתקשר אלי הביתה. הוא צריך עזרה. רק כמה ימים לקפל ציוד בלבנון. תבוא תיתן יד תזדכה על ציוד תחזור הביתה. לבנון. חברים. דיבורים. מעמיסים ציוד. מתיישב במשאית הציוד האחרונה היוצאת מלבנון. ריח שחרור באוויר. חמישה קילומטרים מהגבול שומעים בקשר שקו ההגנה של צד"ל נפל. חיזבאללה התקיף אותם בלילה. צד"ל ברח הביתה. אין קו הגנה. המג"ד מנדב אותנו לחזור ולהחזיק קו. שואלים אותו כמה זמן. כמה זמן שצריך הוא צורח. כולם להסתובב. חוזרים פנימה. לא רוצה לשמוע דיבורים על שחרור.

 

בלילה מישהו מוצא אותי עוד יושב במשאית. ליבנה מה קורה? ליבנה לא עונה. אכלת משהו? אתה חייב לאכל משהו. לוקח אותי ביד. מושך אותי לאוהל מטבח. מאכיל אותי בכפית. מארגן לי פינה לישון בה. נרדם. מתעורר. נרדם. מתעורר. מסביב אנשים באים והולכים. חוזרים נכנסים ויוצאים שוב. שבוע לפני השחרור, בלבנון בתוך שק"ש אני מעכל את מה שאבא ניסה להסביר לי. אף-פעם לא משתחררים. אי-אפשר להשתחרר. תמיד יהיה איזה מג"ד שיתנדב לגייס אותי פנימה. בשביל זה עדיף שיהיו קצת דרגות על הכתפיים. מאוחר מדי.

0 תגובות
פרק י' – כאילו אין מחר
17/02/2018 23:12
Doron Livne

ב-16 בספטמבר 1984  הוקם קיבוץ קלע.


1985. מפקד ההגנה המרחבית רמת הגולן בטלפון. מה נשמע? מצוין תודה. לא חסרלכם משהו? לא. לך תבדוק בנשקייה הוא אומר. בדרך מציץ אל חדר האוכל. רובה השמירה שעון אל קיר. אף אחד אףפעם לא מזיז אותו משם. אף אחד אף פעם לא שומר. הנשקייה לא נעולה. ריקה. חוזרלטלפון. אין נשק אומר לשפופרת. מה אתה אומר עונה מפקד המרחב. אנחנו לקחנו אותו.לפני שבועיים.

 

אני מזכיר המשק.זאביק מהגרעין הראשון שכנע אותי שזה מתאים לי. כולם הצביעו בעד. לאף אחד אין מושגמה זה אומר להיות מזכיר משק. גם לי לא. הדבר היחידי שעשיתי כמזכיר משק במשך שנהשלמה זה לקבל טלפון שבו הודיעו לי שאמיר התאבד. חוץ מזה אני פקק. מחליף כל מישצריך. עובד בכל הסביבה. דפנה, שניר, להבות, כפר-סאלד, גונן, גדות, שמיר. היוםבעמיר. מפעל חוטי תפירה. מכונות שרק צריך לעמוד לידן. מסתדרות לבד.

 

שמש מציצה מן המזרחותוך שניות מסתלקים ערפילי הבוקר. העמק עדיין מכוסה עננים סמיכים. צל ההר מעניקלעמק עוד כמה דקות של חזקת לילה. את הדממה שוברת פורד טרנזיט. שומעים אותה מזיעה אתקצה גבול יכולת המנוע הרבה לפני שרואים. עוד רגע היא מזנקת אל תוך הלובן המכסה אתהעמק, ממש לפני הסיבוב היא מאיטה תוך הורדת ההילוכים זריזה. חמישי-רביעי-שלישי-שני.המנוע צורח טורים גבוהים ומיד דוושת הגז נלחצת שוב עד לרצפה כדי להספיק להאיץ כמהשיותר לפני הסיבוב הבא. שבע דקות מלמעלה עד למטה. עוד יום עבודה.

 

סוף היום. ההסעהלא מגיעה. חוזר ברגל. הכביש הישר לגונן שומם. שמים מעוננים אפור כהה. קרני שמשאחרונות חודרות בדרמטיות את מעטה העננים ומאירות אוויר צח של חורף. הכל סביבי מטפטָף.ציפורים מתארגנות לשינה ברעש מחריש אוזניים. איזה מקום מדהים. הייתי יכול להפוך אתהמקום הזה לבית. הנה ההסעה מקפצת את הכביש במהירות שיא. מה קרה? פיגור בלוחותהזמנים. הלכה עוד טרנזיט. חיים התנגש בפרה. לפרה שלום.

 

גשם סוחף. יוצאעם מוגי רגלית לכיוון נחל עורבים. חליפות סערה, מכנסי סערה, מגפיים. אי-אפשרלהתקרב לנחל. השטח מוצף. המים כבר מגיעים למתנים והסחף מתחזק. הגשם צפוף ולא רואיםממטר. איזה מראה מדהים. מה עוד צריך הבן-אדם?

 

קיץ. ערוץ נחל פֶרע.ערוץ יבש וקוצני. חום כבשני של רמת הגולן. שומעים את מי הבניאס גועשים. עדיין לארואים כלום. בעשרים המטרים האחרונים של הנחל ירידה תלולה. כמה סולמות חבליםמסייעים לרדת. צוללים אל תוך גן-עדן. פיסת בניאס מכוסה צמחייה. שביל מטיילים עוברגבוה מעל הגדה השנייה. רואים מדי פעם רגליים מעלות אבק. המים קפואים. בשניות יתרתהחום מהשמש נעלמת. אושר בראשיתי. איזה מקום. מי ירצה לעזוב מקום כזה?

 

1986. חזרה לצבא.לבנון. גזרה מזרחית. הרבה יותר רגוע מהמערבית. צעירה מוסלמית מתאבדת עם מזוודת נפץעל ג'יפ של צד"ל. קוראים לה בקשר "המתרוממת". מצחיק. בערב יוצאלחופשה. עולה למשק. כביש הגישה לקיבוץ. צ'ימידן על כתף, לכלוך וזיעה בכל מקום. שלושהטרנזיטים מגיחים, עוצרים בחריקה ומדרבנים אותי לעלות. יוצאים לסרט בתל-אביב. איןאף אחד במשק.

 

מתעורר על רצפתהטרנזיט כמה שעות אחר-כך. סרט לא ראו. נפלו בוויכוחים על איזה סרט ללכת. הולכיםלפאב. מריצים בדיחות. מספר להם על המתרוממת. אני היחיד שצוחק. הם מסתכלים עליבזעזוע. היא מתה? שואלת מישהי. גם אני כבר לא צוחק.

 

1988 אף אחד לא נשאר. חמישה גרעינים. חמש שנים. כולם השתחררו. אף אחד לא נשאר. הקיבוץ מפורק.

 

0 תגובות
פרק ט' - אמון
09/02/2018 12:48
Doron Livne

מסדר בוקר. שורה ישרה כסרגל. שמיכות מתוחות על המיטות, נעליים מבריקות, המפקדת עוברת פרח פרח ובוחנת במבט חודר. לי יש כפכפים על הרגלים. כבר חודש. המפקדת עוצרת. ליבנה, היא נובחת בטון פיקודי, מתי נגמר לך הפטור מנעליים? אין לי פטור המפקדת אני עונה. אז למה אתה בכפכפים??? היא מאבדת את הטון הפיקודי והיסטריה מתגנבת לקולה. לא יודע המפקדת. לפני חודש באתי למסדר עם כפכפים ואת לא אמרת כלום אז... טוס לאוהל ושים על עצמך נעלים היא שואגת וכולם מסביב מגחכים. קורס טיס. אמון ויושר ערכים עליונים.

 

בני הגרעין עוברים אימון בחטיבת הנח"ל ומתכוננים לעלייה ללבנון. הבנות במשגב-עם. לי יש פתור ממד"סים בגלל כאב גב מפוברק. הרופא מאשר לי בריכה במקום שיעורי כושר. בבסיס חצרים יש בריכה. מאשרים לי לצאת למפגש גרעין בבוקר ולחזור בערב. משוגעים. מחצרים עד רמת הגולן וחזרה ביום אחד? מגיע לקיבוץ ומתקשר לקצין תורן. נתקענו עם טיולית אני אומר לו. אגיע מחר. במסדר של יום ששי הרס"ר מציין אותי לשבח לפני כל הקורס על שגיליתי אחריות והודעתי לקצין תורן בזמן. אמון ויושר ערכים עליונים.

 

חטיבת הנח"ל עולה ללבנון ואני לומד לטוס. התכנית שלי היא לשרוד שנה בקורס כדי שישאירו אותי בחיל אוויר. טיסה ראשונה. לוחץ על כפתור ההתנעה ושוכח כל מה שלמדתי. מחזיק את קירות הפייפר יותר מאשר את מוט ההיגוי. המדריך מבצע צלילת הפצצה מעל שדרות, ואז נוסק לשמים ומאבד גובה. הזדקרות קוראים לזה. החברה' בלבנון. אני לא. בין טיסה רביעית לחמישית חותם ויתור. החלטתי. עולה ללבנון.

 

אוטובוס מנהריה לבצת שם מתכנסים לעלות ללבנון. כביש הצפון בחורף מרהיב ביופיו. בנות הגרעין במשגב-עם. האוטובוס ממשיך לשם. לא יורד בתחנה. ממשיך למשגב. יומיים במשגב. אוטובוס. לא יורד בתחנה. ממשיך הביתה. כך שבוע. אחרי שבוע מגיע לבצת. לא שואלים שאלות. מעלים אותי על מרצדס עם מספר לבנוני. שב"כ. נוסע בלבנון במהירות מטורפת על כבישים רעועים בלבוש אזרחי עם נשק על הברכיים. מגיע בלילה למוצב גדודי על החוף. קר. נגמ"ש מסיע אותי למוצב מחלקתי.

 

המ"מ לא יודע בכלל שאני אמור להגיע. שולח אותי להתארגן. דורון! נועם צועק אלי מעמדת השמירה. עולה אליו. מתחבקים. הוא חייב להשתין. מוריד אפוד, מוריד חליפת סערה, מוריד דובונית, עוזר לי להתלבש ונעלם. הלך לישון. לילה. חושך. אין לי מושג מול מה אני שומר. עומדים להתקיף אותי? גדודים? יחידים? חרדה, קור ועייפות. מזהה תנועה מולי. מישהו הולך. בבירור שומע רשרושים. פותח באש. מקפיץ את כולם. מסתערים. כלום. בבוקר סריקה. כלום.

 

כמות הפעילות השגרתית לא סבירה. עם כמות ההקפצות מגיעים ליותר מעשרים שעות פעילות ביממה. ישנים עם נעליים. עם הרובה. יש פיגועים כל הזמן. פיגוע ראשון שלנו. אף אחד לא נפגע. החברה' חוזרים משולהבים ומפויחים. רוקנו את כל המחסניות. למחרת נגמ"ש לוקח חמישה חברה' לנקודת יציאה לסיור. הנגמ"ש חוזר. אני בשמירה. שומעים פיצוץ. ממש חלש. שנייה אחרי כבר נדמה לי שנדמה לי ששמעתי. המ"מ למטה מסתכל אלי. גם הוא מתלבט אם שמע. הוא מחליט להחזיר את הנגמ"ש. היה פיגוע נוסף. יש פצועים. קשה.

 

שבע שעות לבד במוצב. שומע בקשר על שלושה פצועים. לא יודע מי. ג'יפ צבאי נכנס למוצב. יוצא ממנו דוס ג'ינג'י מגוהץ. אתה יודע מה השמות של הפצועים? אני שואל. איך אפשר לדעת. הוא גוער בי. מסתובבים בלי דסקיות. מאבד את הראש. דורך את הנשק ומכוון אותו אל הג'ינג'י. קח את האלהים שלך ועוף לי מהעיניים. הוא פוסע לאחור רועד. עיניו פעורות. ממלמל אני מבין נכנס לג'יפ ומסתלק.

 

עומר, מנחם ושכנר פצועים. מביאים במקומם 3 חיילים מפלוגה אחרת וכאילו כלום. זוריק הסמל מאבד את השפיות ומוחלף גם. אני נופל לחור שחור. הבנתי אני חושב. באמת אפשר למות פה. פשוט אפסיק לאכול. ככה יפנו גם אותי. המ"מ מדבר אלי. מנסה להגיע. שומע אותו כאילו הוא שנות אור ממני. למה אנחנו כאן? אני שואל. אנחנו צבא ההגנה לישראל. הוא מסביר. חייבים להאמין במה שאנחנו עושים כאן.

0 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »