עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
פרק לד - פרידה
11/10/2018 19:30
Doron Livne

מהעבודה בדפי אסף מגיע הביתה בשעה סבירה. אדית רצה לקראתי מחבקת. מקלחת מצווה לידיה. לידיה אפילו לא מביטה בי. אדית נפרדת ממני במבט מתנצל ושתיהן נעלמות. היה פשוט יותר כשעבדתי בהובלות. הייתי חוזר מאוחר. שתיהן היו ישנות.

אדית נרדמת. לידיה מדליקה טלוויזיה. מה דעתך שנדבר? לידיה מביטה בי. עיניים קרות. כמו הייתי זר. היא יורה בי בשקט מילים קשות. אחר כך רעות. אחר כך נוראיות. מזעזעות. מבול מילים שלא נגמר. שורפת כל גשר אפשרי לחיים משותפים.

מקשיב. גופי רועד. איזה בן אדם נוראי לידיה מתארת. והיא מדברת עלי. לא הייתי רוצה בעצמי לחיות עם האדם שלידיה מציירת במילים שלה. את לא משאירה הרבה ברירה אומר לה בשקט. רק ללכת. למה את מחכה לועגת לי. לך. מתמהמה. למה אתה מחכה? לך כבר. לך. יוצא אל הלילה.

עובדים חדשים מגיעים לדפי אסף כל הזמן. שורדים יום. יומיים. לעתים שבוע. עובד כבר ארבעה חודשים בדפי אסף. שורד. מחכה שיגמר החורף. לחזור למשאיות. רק לימור ותיקה ממני. יושב מול טלפון ובוהה. לא מכיר אף אחד סביבי. לא מדבר עם אף אחד.

לימור נכנסת למשרד בתרועות ניצחון. מנפנפת בחוזה. זורקת תיק על רצפה. נזרקת על כסא ואומרת עוד פראייר. איזה סתומים האנשים. איך הם לא מבינים שעובדים עליהם. מה קרה לך בלעת רעל? לימור בוחנת אותי. אתה נראה כמו חושך. אתה מפחיד אותי. מה קרה.

מספר לה. היית בא לישון אצלי. תודה על המחשבה אומר. מכינה לי קפה. נמצא לך מקום לישון. יש לנו את שירות ההפניות של דפי אסף היא צוחקת. סוחטת ממני חיוך. לימור מרוצה. יהיה בסדר. עושה טלפון. מדברת. יש לך חדר לשבועיים מודיעה. תודה.

רחוב ג'מייקה. חנויות עמוסות סחורה. מסעדות זעירות ג'מייקניות והודיות מפיצוץ ריחות מעיקים.. מכבסה אוטומטית. כניסה מלוכלכת. הדירה עצמה נקייה. בעל הבית מסביר שהוא מכר את הדירה. החדר רק לשבועיים. מתאים לי.

חדר עם מיטה וארונית וזהו. סלון משותף עם פינת מטבח. שני שותפים. אדיר רואה טלוויזיה בסלון. בועז אורז. מצא דירה אחרת. נסגר בחדר. מתיישב על המיטה. מביט בכלום סביבי. יופי של חיים ארגנת לעצמך. חדר ערום. עבודה מכוערת  אישה ששונאת אותך. רק אדית מאירה את החושך באור קטן שמאיים עכשיו להסתלק. אמריקה.

0 תגובות
פרק לג - דפי אסף
04/10/2018 18:08
Doron Livne

זו השיטה מסביר אסף. אתה בוחר תחום. עורכי דין שרברבים מסעדות מה שמתאים לך. סוגר פגישה. מראה את הספר ואומר שאנחנו צריכים איש מקצוע כמוהו בספר. ביני ובין אסף מונח ספר בן מעל לאלף עמודים. ספר טלפונים ישראלי בניו-יורק. דפי אסף. מחפשים סוכני מכירות.

מה זאת אומרת צריכים איש מקצוע כמוהו בספר? יש לנו שירות הפניות הוא אומר. ישראלים מתקשרים. מפנים את המתקשרים לאלה שמפרסמים אצלנו. פששש. איזה רעיון. כמה הפניות יש בשנה? אסף נשען לאחור. שותק. רוצה לשאול שאלות או למכור הודעות? החורף מתקרב. לפחות אסתובב בבגדים נקיים.

יום ראשון בדפי אסף. משרד מוזנח. ערימות דפי אסף בכל פינה. כיתת תיכון מבולגנת עם טלפונים על השולחנות. צעירים וצעירות מתקשרים מבוקר עד ערב. סוגרים פגישות. עובדים על אחוזים בלבד. לא מכרת לא הרווחת.

מתקשר לעורכי דין. מזכירות מנפנפות אותי. עורך דין אחד עונה לטלפון בעצמו. קובע איתו פגישה. פוגש עורך דין מבוגר. המזכירה חולה הוא מתנצל. המזל שלי. בזכות המחלה שלה הוא ענה לטלפון. מציג את הספר. מסביר על שירות ההפניות. אנחנו צריכים עורך דין כמוך בספר.

הוא מוציא ספר רזה. ספר הטלפונים הסיני בניו יורק. מעל חצי מיליון סינים. איך הספר של הישראלים כזה עבה? בוחר עורך דין אקראי מדפי אסף ומתקשר אליו. מר גרין בבקשה. המזכירה מעבירה אותו בלי שאלות. מדהים. משהו בטון שלו. מר גרין מספר לו על אפס הפניות בשמונה חודשים. אין עסק.

למדתי איך עוברים מזכירות. עם טון עובר מזכירות מצליח לקבוע פגישות לכל השבוע. פגישה רודפת פגישה אבל מכירות אַין. כשאומרים לך לא אתה מתחפר בכיסא מסביר אסף. לא מוותר. חייבים אותו בספר שלנו מבין? נעשה מחיר. העיקר תביא מכירה.

פגישה אחרונה לשבוע. אין מכירה אין משכורת. עורך הדין אפילו לא מתיישב. מביט דקה בספר אומר שהוא לא מעוניין ומסתלק. משאיר אותי לבד במשרד. מתחפר. כמו שאסף אמר. חמש דקות. נכנסת אשתו. מה אתה צריך שואלת. אנחנו חייבים את בעלך בספר שלנו מסביר לה.

מסביר לה על הספר. היא מביטה בי חסרת אונים. לא הולך לשום מקום. מסביר לה על שירות ההפניות. חכה רגע היא אומרת. עשרים דקות לבד במשרד. מחופר. מזיע בבגדי שרד נקיים. אומלל. מושפל. ארבעים דקות. האישה חוזרת. מניחה לפני צ'ק חתום של אלפיים דולר. מצרפת דוגמת מודעה. סומכת עליך אפילו לא מסתכלת עלי ויוצאת. צ'ק ראשון ביד. אמריקה.

0 תגובות
פרק לב - טרום בית ספר
20/09/2018 20:53
Doron Livne

אדית עולה לטרום כיתה א'. מוזמנים להתרשם מבית ספר ציבורי בניו יורק. ערב סיום שנה. מקבלי הפנים מחייכים אלינו חיוך גדול מדי. רושמים שמות. מדביקים תגים עם שם. שאר הנוכחים מתעלמים מאתנו וגם אחד מהשני. פה ושם חיוכי נימוס מזויפים להכעיס.

מתיישבים באולם מפואר. לא יחסית לבית ספר. מפואר ממש. קהל מגוון. כל הלאומים. כל הגילאים. פערים גדולים ברמת החיים. אדית יושבת ביני ובין לידיה. מתרגשת. מקשקשת. בין לידיה וביני שתיקה. מרחק של כיסא אחד בלתי ניתן לחצייה עם ילדה משותפת באמצע.

לידיה מצאה לאחרונה עבודה. מזכירה במשרד תיווך. עשתה כמה חברים ישראלים בשכונה. מתאקלמת. לי אין חלק בזה. יוצא מוקדם לקרב הישרדות וחוזר מאוחר. בסביבת החיים של לידיה מוצא עצמי נטע זר. בשנה הראשונה שלנו בניו יורק לידיה הייתה כועסת בלי סוף. הייתי מציע לה לחזור לארץ. נגור אצל אמא. נתארגן מחדש. על גופתי המתה לידיה הייתה עונה. עכשיו אין שיחה בכלל.

אורות כבים.  בזה אחר זה עולות כיתות לבמה. מקטנים לגדולים. שרים. רוקדים. מציגים. תלבושות מתואמות ללא רבב. מקצוענות מפחידה. רצינות תהומית. שורות ישרות, תנועות מתואמות, ניכרת השקעה עצומה. רצון עז להצליח. לא יחסית לבית ספר. ממש. הילדים רובם לא נראים נהנים. הם נראים לי משתדלים בכל מאודם לרצות הורים ומורים. להצליח. להיות הכי טוב.

לאחר המופע סיור בכיתת הלימוד. חצי גן חצי כיתה. בפינה אחת כיסאות ושולחנות ממוסמרים לרצפה. כל הכיף של לגרור את הכיסאות לעצבן את המורה נגזל מהילדים. מצד שני פינת משחקים. לגו. תיאטרון בובות. פינת יצירה. מורה וסייעת בכיתה של חמישה עשר ילדים. נרשמים. נרשמים גם לבית ספר אחה"צ של ישראלים. שאדית תלמד גם עברית.

יום לימודים ראשון. לוקח חופש. פרידה מלאת דמעות לשש שעות. בסוף היום טקס חלוקת ילדים. חומת מורים מפרידה בין הורים לילדים. מקריאים שם של ילד. הורה מציג תעודה. מניחים את יד הילד ביד ההורה ומשחררים. הורים עומדים בסבלנות מחכים שיקראו בשם הילד שלהם. גם אנחנו.

בסיום שיעור העברית צוות מורים מפעיל את אותו הנוהל. רק שכאן כולם ישראלים. הורים צועקים, ילדים רצים, מנהלת מיואשת מנסה לשווא להקריא שמות. תוך שניות כל הילדים נבלעים במכוניות ונעלמים. המנהלת נאנחת. מתפללת שהכל עבר בשלום. אנחנו הולכים ברגל. דווקא כיף. אמריקה.

0 תגובות
פרק לא - נוח
13/09/2018 19:04
Doron Livne

סוף חודש יולי. כ-ו-ל-ם עוברים דירה. החום בשיאו. לחות גבוהה. בגדים דבוקים לגוף. אוכלים. ג'וני הענק בולע שלושה בורגרים בשנייה. איך קוראים לבחור השני? לא זוכר. המשרד מתקשר. עוד עבודה. השעה ארבע אחה"צ. שלושה ימים עובדים בלי עצירה. אין סיכוי לעוד עבודה. חכה עד שתשמע את הפרטים אומרים מהמשרד. עבודה מעכשיו לעכשיו. פנטהאוז ברחוב 74 מזרח צמוד לפארק. חמישה אנשים.

שני עובדים נוספים מצטרפים אלינו בכניסה לבניין. שומר מבוגר פותח את הדלת, מזמין מעלית. לוחץ על הקומה העליונה. את הדלת פותחת יפיפייה. שמלת כתפיות לבנה וארוכה משרטטת קווי גוף מלאים. חולצת כפתורים גברית פתוחה מונחת מעל השמלה ברישול. ג'וזפין. היא מושיטה יד לשלום. אצבעותיה מעולם לא עשו כלום חוץ מללטף.

בדירה מהפכה. כמות חפצים בלתי אפשרית מפוזרת בכל מקום. מאות אלפי דולרים של רכישות מפוזרות על הרצפה. אל תיבהל היא מחייכת. שום דבר לא יוצא מכאן. בואו אחרי. ג'וזפין עולה במדרגות ואנחנו אחריה. יוצאים אל הגג. שלושה עציצי ענק במרכז. בתוכם עצים ממש. עשרות עציצים בגדלים שונים סביב. אדניות. שתי פינות ישיבה וספסל נדנדה. איזה יופי. הפסדתי לבעל הבית בבית משפט. חייבת לפנות את כל העציצים עד סוף השבוע. מה אתה אומר?

אין לה מושג על מה היא מדברת. צריך מנופים כדי לפנות את הגג. לחסום את הרחוב. לתאם עם המשטרה. מכבי אש. נחתום חוזה ונראה אומר לה. תודה היא אומרת באנחת רווחה כאילו כבר פינינו את כל הגג. לאן הכל הולך שואל אותה. להורים שלי ברד-באנק ניו ג'רזי. שלוש שעות נסיעה לכל כיוון. בלי לנקוף אצבע מדובר בחוזה של מעל אלף דולר. ג'וזפין חותמת.

חכו רגע שכחתי לצלם. אל תזיזו כלום שנייה חוזרת. ג'וזפין נעלמת. מתיישבים. מתנדנדים. מחכים. ארבעים דקות. ג'וזפין חוזרת. קנתה מצלמת ניקון. הכי טובה שיש. מצלמים. היא מבקשת מאתנו לעשות פוזות. החברה מתרצים. נהנים. צוחקים. מתחילים לעבוד אומר. הצחוקים נרגעים. כל אחד תופס עציץ. יורדים קומה במדרגות חיצוניות. מעלית משא מורידה אותנו למרתף. משם עולים במדרגות לרחוב. רבע שעה חמישה עציצים.

עוברת שעה. עשרים עציצים במשאית. ג'וזפין מוציאה שתייה קרה. אולי כדאי שאת הטיפ תתני את אומר לה. בהחלט היא מסכימה. מוציאה חבילת שטרות קטנה של מאה דולר, מקלפת חמישה שטרות ונותנת. מספיק? לא מספיק לענות. היא מוסיפה עוד שטר. תודה.

שעה נוספת עוברת וג'וזפין מתחילה להבין את הטעות שעשתה. אין סיכוי שהגג יתרוקן. כדאי שתצאו היא אומרת מתחיל להיות מאוחר. משחרר שלושה עובדים. נותן להם חמישים דולר טיפ כל אחד. לג'וני הענק שנוסע איתי נותן מאה. כולם מבסוטים.

מגיעים לרד-באנק בתשע וחצי בערב. אור יום אחרון. נסיעה של חמש דקות משער הכניסה עד הבית. לא בית. ארמון. דלתות כניסה ענקיות עם ידית הקשה כבדה. גבר נעים הליכות פותח את הדלת. נמוך קומה. מבוגר אך שמור להפליא. מאחוריו תוך הבית מסנוור. קריסטלים, מראות ומנורות.

הוא יוצא אתנו למשאית. פורקים את העציצים בדקה. שיחה נעימה מתנהלת. מזמין אותנו להיכנס. מציע שתייה. מגיש לו חשבון. אלף מאתיים דולר. האבא עובר על החשבון בשום לב. אלף מאתיים דולר על עשרים עציצים? הוא מדבר בשקט. לא כועס. מבין שהבת שלו טעתה. מוציא מכיסו חבילת שטרות עצומה. לפחות עשרים אלף דולר. הוא קולף שניים-עשר שטרות של מאה דולר ומשלם.

חבילת השטרות הקטנה של הבת קולפה גם היא מהחבילה הגדולה של אבא. אמריקה.



0 תגובות
פרק ל - סכנת מוות
06/09/2018 18:53
Doron Livne

התובע המחוזי של קווינס עובר דירה. אלפי ארגזים. עשרות עובדים. עובד אחד חדש. שחור. צעיר. ענק. בשתי ידיים אי-אפשר להקיף את שרירי ידיו. עובדות במשרד מחפשות את קרבתו. מבקשות ממנו עזרה באריזה. והוא מתרגש מתשומת הלב מתנפח עוד יותר. שש לעזור.

העבודה שלנו להוריד למשאית ארגזים ארוזים מסביר לו. לא עוזר. הפקידות ממשיכות לחזר אחריו והוא נענה בשמחה. אחרי שתי הערות נוספות מסמן לו לבוא אחרי. יורדים לרציף ההעמסה. נכנס לארגז המשאית. הענק נכנס אחרי. עומד ביני ובין היציאה. מסתיר אור יום. שנינו לבד. פונה אליו ואומר שמע. או שאתה עובד או שאתה הולך הביתה.

עיני הענק הצעיר מאדימות. בינתו מסתלקת. הוא מאבד שליטה. מניף מוטות ידיים מקיר לקיר. מתקרב אלי ואומר יו בן אדם. אף אחד לא מדבר אלי ככה בן אדם. מכה אחת שלו וזה הסוף שלי. לא זז. אפילו לא אצבע. מחפש קשר עין. הוא לא כאן. עמידתי האיתנה-רפויה מהססת אותו. נוצר קשר עין. הוא נעצר. מבטו הופך נבוך.

אם אתה רוצה להרוג אותי אתה יכול אומר לו. אם אתה רוצה לעבוד תצטרך לעשות מה שאומרים לך. אתה לא יכול לפטר אותי הוא מתבכיין. יחזירו אותי לכלא. לא רוצה לפטר אותך מסביר לו. רוצה שתעבוד. צריך את העזרה שלך. תן כתף. הענק חוזר לעבודה מורעל. מעיף ארגזים.

יורדים במעלית עמוסה. המעלית עוצרת בכל קומה. אנשים יוצאים. אנשים נכנסים. אחד העובדים דורך בטעות על רגל של מקסיקני צנום. סליחה. המקסיקני מקלל. מקלל. מקלל. לא מפסיק. נוסעי המעלית שותקים. העובד ממלמל סליחה מדי פעם.

נכנס איטלקי. די לקלל אומר האיטלקי הוא אמר לך שהוא מצטער. המקלל עובר לקלל את האיטלקי. האיטלקי נדלק. שולף אקדח ומצמיד אותו לראש המקלל. נוסעי המעלית משתטחים על הרצפה. כולם חוץ ממני. תפסיק או שאתה מת. המקסיקני רועד כולו לא מפסיק עם הקללות. נראה שהאיטלקי אכן עומד לסחוט את ההדק.

שולח יד בעדינות, אוחז את יד האיטלקי האוחזת באקדח, ומסיט אותה כלפי מעלה. האיטלקי מופתע. מבטו רחוק. אתה לא רוצה להרוג מישהו בבניין של התובע המחוזי אומר לו. יום יפה היום. שמש זורחת. שמים כחולים. למה לך? המעלית נעצרת. האיטלקי מסתלק.

לקראת סוף יום האיטלקי חוזר. מחבק אותי באומץ. מנשק את לחיי. הצלת לי את החיים הוא מתרגש. הייתי הורג אותו. ראיתי עונה לו. בגלל זה התערבתי. אתה כמו אח שלי הוא מצהיר. יותר מאח. אתה המלאך שלי. הצלת את חיי.

כל אותו קיץ הענק הצעיר מוכן לעבוד רק איתי. הופך להיות יד ימיני. הולך איתי לכל מקום. דבק בי. נשרך אחרי. מגן עלי מכל צרה וצוקה. אמריקה.

0 תגובות
פרק כט - כלא
30/08/2018 19:10
Doron Livne

דפיקה בדלת. גבר מציג תעודה. אף-בי-איי. מה לי ולו שואל בשתיקה. הוא מכניס עצמו. מתיישב במטבח. מזמין אותי לשבת מולו. בתנועה יעילה ומנוסה מוציא קלסר ועט. מכיר את קרלוס סנטוס מנדז? לא. קרוז. הוא מוסיף. מכיר. מנדז דחף אדם מחלון בקומה שנייה. הבחור מת. הוא מביט בי. ידעת על כך? לא ידעתי. מחליט בינו לבינו שהוא מאמין לי. אשאל אותך בכלמקרה מספר שאלות. לפרוטוקול.


אפשר לבקר אותו? שואל את החוקר בסוף השאלון. פעם ראשונה החוקר מראה הבעה כלשהי. הוא מופתע. פניו משתנים לחביבות יתר. וודאי הוא אומר. חברה של קרוז. לונה. נמצאת כאן מברזיל. תאם איתה. פוגש את לונה בכניסה לכלא. שלוש נשיקות. קרוז ממש ישמח לראות אותך היא אומרת. קולה מסגיר הקלה עצומה משותף לצרה. שנינו דואגים לקרוז. שנינו אוהבים אותו.


מחכים. הבחור שהוא הרג היה ברזילאי. אומרת לונה. הוא אסף אותו מהרחוב. נתן לו גג מעל הראש. חזר יום אחד ומצא אותו בדרך לברוח עם כל מה שיש לו. התפתח ריב. קרוז דחף אותו מהחלון. קומה שניה. מת מפצעיו אחרי כמה ימים. קרוז נעצר. שוחרר בערבות ונעלם. זאת הבעיה. אם היה נשאר היה מזוכה אולי.


שותקים. פעם קרוז נעלם לשלושה ימים מספר לה. כשחזר סיפר שהיה בקונטיקט. רב שם עם בחור בפאב. הבחור היהשוטר. קרוז נעצר. הביאו אותו לפני שופט. השופט נתן לו ברירת קנס. לא תודה אמר לוקרוז. עדיף כלא. אוכל חינם, טלוויזיה חינם. תודה. לונה צוחקת. זה קרוז. יום למחרת השופט שואל שוב קנס או כלא. קרוז בשלו. אוכל חינם טלוויזיה חינם. כלא. השופט מתרגז אגרש אותך לברזיל הוא צועק. תודה עונה לו קרוז. כרטיס טיסה חינם. אחזור לאמריקה מבטיח לו קרוז.

 

לונה כבר לא צוחקת. הפעםזה רציני היא אומרת. שנה בכלא וגירוש. נכנסים. קרוז במדי אסיר כתומים. רזה. עייף. חיוור. שמח לראות אותי אבל גם מתבייש. עשיתי שטויות הוא אומר. עשית גם שטויות מתקן אותו. עשית גם הרבה דברים טובים. מאז לא שמעתי מקרוז. אבל שנים אחר-כך באיזו סצנת המונים בסרט הוליוודי ראיתי את קרוז. סטטיסט בקהל. שוב שמנמן. עליז. חייכן. מלא חיים. מאושר. אמריקה.

0 תגובות
פרק כח - חפצים
23/08/2018 19:08
Doron Livne

מבחינת ריצ'רד מנהל מחסן זה אחד שעושה כל מה שריצ'רד אומר. מפרק משאיות. מזווד משאיות. סופר מלאי. מנקה. מחליף עובד שהבריז. עובר על תיקי לקוחות. מחסן של 2,500 מטר מלא עד אפס מקום עם פוטנציאל הכנסה של 40,000 דולר בחודש מניב פחות מ 2,000.

עולה לדממת הקומות. מעלית ברזל כבדה מזמזמת. חורקת. פתיחה ידנית מרעישה. אור קלוש מאיר הרים אפלים של רהיטים וארגזים מונחים ברישול. שקט מבורך. משרטט מפה של המחסן. עבודות משלמות. עבודות לא משלמות. עבודות בלי תיק. ריצ'רד באינטרקום. איפה אתה. הגיעה משאית לפריקה. יורד. בהזדמנות ראשונה נעלם לקומות. עשרים דקות. ריצ'רד קורא לי לרדת.

חתול ועכבר. מה אתה עושה שם כל היום בקומות. מנהל את המחסן עונה לו. ריצ'רד צוחק. מנהל מחסן. תעשה מה שאומרים לך. לא עונה. שבועיים עוברים. לריצ'רד נמאס. אתה מפוטר. חיכיתי לרגע. הולך למשרד של עופר בעל הבית. ריצ'רד נכנס אחרי וצועק כל היום נעלם בקומות.  מסתובב עם רשימות כמו מנהל. לא רוצה אותו פה.

עופר. רזה ממושקף עם מבט של הייתי צריך להיות עכשיו במקום אחר מסתכל בי. מסתכל ברשימות ושואל מה רשום שם. המחסן שלך מכניס פחות מחמישה אחוז מהיכולת. עופר מתיישר. כסף מעניין אותו. איך זה קורה הוא שואל את ריצ'רד. ריצ'רד לא יודע. מה עושים שואל אותי עופר. מוציאים חשבוניות, מאתרים כתובות, מארגנים מכירה פומבית. תארגן לו עובדים אומר עופר. ומי יעשה עבודה שוטפת מתרעם ריצ'רד. אתה עונה עופר בנחת.

שולח התראות לפני הוצאה לפועל. מתקשר. נדיר שמישהו עונה. מזמין מארגן מכירות פומביות מקצועי. ג'ייסון. מרכז קומה שלימה של ציוד למכירה. ים רהיטים. צוות פותח ארגזים ומפזר תכולה. בגדים, תמונות, צעצועים, מנורות, כלי מטבח, ספרים. חפצים בלי סוף.

אישה בעלת רושם עונה לטלפון. חזרנו לפני שבוע משנתיים באירופה היא מסבירה. אפשר לראות את החפצים שלנו במחסן? בוודאי. קובעים פגישה. מגיע זוג נעים הליכות. אם לשפוט לפי המכונית והבגדים כסף לא חסר. עולים במעלית אל הקומות. הר חפצים המשתרע על כשלושים מטר מרובע. גובהו כמעט שלושה מטרים. הזוג סובב את ההר פעם ופעמיים ועוצר. הר אפל ומייגע בדממת המחסן. הזוג אובד עצות.

מה יקרה אם לא נשלם שואל האיש. ננסה לכסות את ההפסד במכירה פומבית מסביר. חיינו שנתיים בלי ההר הזה אומרת האישה. הייתה לי קופסה אחת שכתוב עליה תמונות. היא נזכרת. אוכל לקחת רק אותה? סיבוב שלישי סביב ההר והקופסה מאותרת.

הזוג עוזב בדמעות שמחה. מאושרים כמו בני עשרים שרק נישאו. קלים כצבי. עם קופסא אחת. את הר הדאגות המעיק הם משאירים מאחור. שמישהו אחר יסחוב אותו. החיים קצרים. אמריקה.

0 תגובות
פרק כז - ברונקס
16/08/2018 19:12
Doron Livne

המצב בבית מתוח. חורף ארוך וקשה. כל היום בבית. חייבים לעשות משהו. עם שארית ערימת הכסף נוסעים לפלורידה. חמישה ימים של שחרור בעולם הקסום של דיסני בקיץ חמים ונעים. חוזרים לחורף מרוששים. שטר של עשרים, כמה שטרות של דולר ועודף. קרוז מתקשר. יש עבודה בחברה בשם מאיירס. בברונקס. תבוא מחר.

כביש מהיר עובר בגובה הקומה השנייה. מדלג על שוליים של שכונה עייפה. חזית מכולת חשוכה אוספת מובטלים בבגדים שאינם מנצחים את החורף. עומדים עם בירה עטופה שקית חומה ביד. בוהים בכלום סביבם. בחורה רזה מדי מחייכת בלי שיניים. מה שלומך בן אדם יש לך דולר? נותן. היא מודה בחיוך ונעלמת.

מעבר לכביש המהיר אזור מסחרי שומם. בניין רבוע בן חמש קומות מחוסר חלונות. הכניסה דרך חצר משאיות. סימנים בשלג של משאית אחת שיצאה לעבודה. קרוז גורף שלג במכנסיים קצרות ונעליים פרומות. לא הציעו לו עבודה. לקח יוזמה. אולי ישלמו לו על זה.

במשרד קפוא. חנה דבוקה לתנור סלילים. היא במכירות. יותר מאוחר יגיע ריצ'רד. הוא המנהל היא אומרת. יכול להיות שמחפשים מנהל מחסן. צריך כסף עכשיו. היום. מה עושים? טלפון מהדהד. מאיירס שלום אומרת חנה. מינימום שלוש שעות. מאה שמונים דולר היא אומרת. יכול להוציא משאית היא שואלת אותי. בקלות עונה.

ארבעה ימים רצופים של סופה כיסו את מנהטן שלג בגובה מטר. על המדרכות תעלות ברוחב חצי מטר להתהלך בהם. משני צדי השדרה מכוניות חונות מכוסות שלג. מכוניות אחרות חונות בשורה שניה ומצמצמות את רוחב הנסיעה לשני מסלולים. פקק.

לידינו משתרכת לקסיס חדשה ונוצצת. אין עליה טיפה שלג. נוהגת אותה אישה מטופחת בגיל העמידה. לידה רובצת כלבה מטופחת לא פחות. מסופרת, לבושה ומסורקת. קרוז מגלגל את חלון המשאית וצועק לנהגת איזה כלבה מתוקה. האישה פותחת סדק חלון ומחייכת. תודה היא עונה.

קרוז חושב רגע קצר וצועק. את בטח מוציאה על הכלבה כסף ביום יותר ממה שאני מרוויח בחודש. האישה נבהלת, סוגרת מהר את החלון ומישירה מבט. רוצה שאהיה הכלב שלך? צועק קרוז. אהיה כלב טוב הוא מבטיח. קרוז מיילל כמו כלב רעב וצוחק.

למשרד חוזרים עם שבע מאות דולר חוזה. לקרוז ולי חמישים דולר טיפ כל אחד. ריצ'רד המנהל נמצא. חנה כבר לו. מדבר עברית במבטא אירי כבד. גבוה וג'ינג'י. מעיין בחוזה. מתרשם. מחפשים מנהל מחסן. מעוניין? כן. עונה לו. תבוא מחר.

בדרך הביתה פוגש שוב את הרזה בלי השיניים. שמחה לקראתי. חברים ותיקים. יש לך דולר היא שואלת. אין לי. אומר. אין לי אפילו כסף לנסיעה. מה תעשה היא שואלת מודאגת. עכשיו אנחנו באמת חברים. יושבים שעה ארוכה ומדברים. היא מעולם לא הייתה במנהטן. מרחק עשר דקות נסיעה. מחיר דולר וחצי. חיה חיים שלמים ברדיוס של מטר. אמריקה.

0 תגובות
פרק כו - חורף
26/07/2018 18:53
Doron Livne

שלג נערם ברחובות. אין עבודה. ערימת הכסף שנצברה בקיץ מידלדלת. קובי מתקשר. יש עבודה. מחר. תודה. אוסף את קרוז ופרנקי בבוקר. קרוז מופיע שיכור עם שישיית בירות ביד. עצבני על קובי. הבטיח שידאג לנו וכלום. אתה לא שותה עד שמסיימים לעבוד אומר לו. בסדר. פרנקי אומר שהוא ירד למחתרת. לא מבין מה זה אומר. משיגים אותו בביפר. קרוז ופרנקי חיו בקיץ כמו חרגולים. עכשיו הם רעבים.

מגיעים לדירה קטנה בקווינס עמוסה ציוד. אמא חד-הורית. עוברת לברוקלין. עבודת צדקה אומר פרנקי. זה אומר הרבה עבודה ומעט כסף. כמה כסף יש לך שואל אותה. 500 דולר. תביאי. היא נותנת. סוגר חוזה על מחיר מינימום 180 דולר. השאר לכיס שלנו. מתחיל לרדת שלג. מעמיסים במהירות שיא ויוצאים לדרך.

ללקוחה אין איך להגיע לברוקלין. נדחפת אתנו במשאית. השלג מתגבר לסערה ממש. לבד על הכביש. אנחנו ומפלסות השלג. ראות אפס. מרגיש כמו רכב חלל במדברות קרח של כוכב רחוק. סכנת החלקה. 20 קמ"ש על הכביש המהיר. אדים מצטברים על החלון. פותח חלון. קור מקפיא חודר פנימה. סוגר חלון. אדים מצטברים. פותח חלון וחוזר חלילה.

סוף העבודה. נפרדים בחיבוקים. וואי היא אומרת. נשארתי בלי כסף. נותן לה שטר של 20 דולר. היא מכירה תודה. קרוז מוציא את שישיית הבירות, מרוקן אחת בלגימה ופותח שנייה. נותן לפרנקי וקרוז 100 דולר כל אחד. איך? שואל קרוז. אתה מלך אומר פרנקי. תזכור מה אני אומר לך מבטיח קרוז. קובי ישלם. היום הוא ישלם.

לידיה מכינה מרק ירקות. דפיקה בדלת. קרוז. יחף. שיכור. מכנסיים קצרות. כחול מקור. קורן מאושר. מנפנף בצ'ק שקיבל מקובי. הטלפון מצלצל. קובי. תזהר הוא אומר נסער. קרוז בשכונה. הוא השתגע. העיף לי אגרוף לפנים. חולה רוח. תודה על האזהרה. הוא מסוכן מוסיף קובי. תודה.

לידיה מגישה לקרוז מרק חם. קרוז חוגג ניצחון. איך הוצאת צ'ק מקובי. המשטרה תמיד בעד מי שמתקשר ראשון הוא אומר, וחוזר לבלוע מרק. מתענג על סימני השאלה שעולים ממני. לבסוף נשען לאחור ומסביר. התקשרתי למשטרה מקצה הרחוב וצעקתי הוא לא משלם! הוא חייב לי כסף! אני הורג אותו! איפה אתה נמצא? מה הכתובת? ואני ממשיך הוא חייב לי כסף. אני הורג אותו. "שכנעו" אותי למסור כתובת. הלכתי ישר לקובי. איך שפתח העפתי לו אגרוף. איזה אגרוף העפתי לו.

מבחינת קרוז הסיפור נגמר. לא הבנתי כלום. נו, אז איך קיבלת צ'ק? זה פשוט הוא מסביר. קובי בהלם מהאגרוף מתקשר למשטרה. הוא לא מספיק לחייג והם מגיעים. הוא בא להתלונן עלי והם צועקים עליו. אתה חייב לו כסף? תראה איך הוא נראה. שלם לו מה שאתה חייב! היית צריך לראות את קובי. כמו פודל מוכה מוציא פנקס צ'קים ומשלם. אמריקה.
0 תגובות
פרק כה - ערמת כסף
19/07/2018 19:04
Doron Livne

יהודים לא גרים בשכונה שלנו. יהודים גרים  בשכונות משלהם. מגיעים לשכונת וילות יהודית בלונג איילנד. קרוז אומר שאם יהודי נכנס לשכונה מחיר הדירות בשכונה עולה. אם יהודי עוזב המחיר יורד. איך השכונות של היהודים תמיד נקיות. שואל קרוז.

הלקוח מחכה לנו ברחוב. מתוח. מבולבל. מאוכזב ממראה המשאית הקטנה. מתעודד מהמובילים היוצאים ממנה. לא שתויים, אפשר לדבר איתם. מסיירים בבית לראות מהיש להעמיס. יש הרבה. להכניס הכל למשאית שלנו - אתגר. הכל ייכנס שואל הלקוח. ייכנס מבטיח.

מתגרשים. אומר קרוז. לא צריך להיות גאון להבין את זה עונה לו. שני סוגי מדבקות על הארגזים, שתי כתובות יעד בחוזה. אבחנה מתבקשת. מתחילים לפנות ארגזים. 10 דקות של כושר והדירה חצי ריקה. מארגן לקרוז פינת אריזה ואוסף אליו חפציםחופשיים. עוטף ספה ומוציא למשאית. שעה עבודה והדירה נראית ריקה.

הלקוח נרגע. הוא מודיע שהוא נוסע ליעד ומשאיר אותנו עם האישה. היא עסוקה בשלה. שולח אותה לקנות ארוחת בוקר. היא הולכת בשמחה. דקה אחר-כך קרוז מופיע מחייך עם תמונות עירום שלו ושלה. הלקוחה חוזרת עם בייגל'ס דג מעושן ושתייה.

בלי משים האישה בוהה בנו אוכלים. הוא לא בשבילך. אומר קרוז בפה מלא בייגל. מה זאת אומרת? מתעוררת האישה מהגיונות ליבה וקרוז עונה. הוא מכופתר מדי. חונק אותך. אוהב אותך קטנה. קרוז מחייך ומעיני הלקוחה דמעות זולגות. תודה. היא אומרת. תודה שאמרת לי את זה. הקלת עלי.

מעמיס עם פרנקי את המשאית. מלאכת מחשבת. עוד כיסא אחד והיינו צריכים משאית יותר גדולה. קרוז בבית מסתודד עם הלקוחה. מה לארוחת צהריים הלקוחה שואלת. הכל חוץ מפיצה אומר פרנקי בחיוך צחור. סעודת מלכים. יושבים על הרצפה ואוכלים. הלקוחה על הרצפה אתנו.

השיחה קולחת. הלקוחה מפלרטטת בשמחה עם שלושתנו. כל אחד מוציא ממנה צבעים אחרים. קרוז מעורר בה הכרת ערך עצמה. פרנקי צובע אותה סומק, אלי היא מדליקה עיניים בתוכן משתקפת אינסוף אהבה המבקשת לצאת ולפרוח. פרנקי יש אש? פרנקי מצית ליסיגריה במצית שלי.

הכתובת הראשונה של הבעל. הוא משלם את החשבון. טיפ נותן מה שנותן. לא טוב לא רע. בכתובת השנייה הלקוחה שואלת הוא דאג לכם? דאג ולא דאג אומר. היא מבינה עניין. נוסעים ברכב שלה לכספומט. יש לי עוד כרטיס שלו. היא מחייכת. מעמיסה אותי מזומנים. נפרדים בחיבוקים. מבטיחים לשמור על קשר.

בבית במחבוא ערימת מזומנים קטנה תופחת. בפעם הראשונה בחיי. קובי בעל המשאית מאושר. צוחק וצוהל. איזה צוות אנחנו הוא מתלהב. אין עלינו. אנחנו לא נפרדים הוא מכריז. נעבור את החורף הזה ביחד. עלי. מה שלא יהיה. יש עבודה, אין עבודה. יהיה בסדר. ובאמת החורף מתקרב. צריך להתכונן. אמריקה. 

0 תגובות
פרק כד - קרוז ופרנקי
12/07/2018 20:07
Doron Livne

עוזבים את לונג-איילנד ועוברים לקווינס. כמו לעבור ממעלותלפתח-תקווה. שכונה מעורבת. אסיאתיים - סינים, קוראנים, טייוונים, יפנים – לא מצליחלהבדיל ביניהם. דרום אמריקאים - מקסיקנים, פרואנים, קולומביאנים, מכל מדינות דרוםאמריקה. הודים, איטלקים, רוסים, אפריקאים , ערבים - תורכים, סורים, איראנים, ירדנים,לבנונים – אותם מצליח להבדיל, וישראלים. לקובי השכן חברת הובלות. משאית אחת קטנה,לקוחות יהודים מבוססים מהצד של דברה אשתו היהודייה-אמריקאית, ושני עובדים קבועים.קרוז ופרנקי.

יש טיפ? שואל קרוז בסוף העבודה הראשונה יחד. לא. תקשיב אומר קרוז.אתה המוביל הכי טוב שפגשתי. אבל בלי טיפ לא עשית כלום. אנחנו פה בשביל הכסף. אתהמילה כסף אומר קרוז בעברית. במלרע. כסף. הירוק ירוק הזה. המרשרש. מחפש מצית. שמתיאת שלי במשאית. איננה. פרנקי יש לך אש? פרנקי מצית לי סיגריה באבירות תיאטרלית. עםהמצית שלי. פרנקי. גבוה, שחור, חיוך של מיליון דולר. מתחיל עם כל בחורה שעוברתברחוב. משפט הפתיחה שלו אחרי שלום-מה-שלומך: אם תתני לי את הטלפון שלך מבטיחשאתקשר. משפט פתיחה עם הצלחה של 1 ל 10.

קרוז מברזיל. נמוך, מוצק, חיוך ותלתלים של בומבה צור עם פטיש אווירבאמצע אלנבי. סוס עבודה. הוא עוד ילמד אצלי לעבוד יותר לאט. מחר אתה מביא כסף. הואאומר לי. טיפ בן אדם. פרנקי מארובה. רצועת חוף בדרום אמריקה שלדבריו יש בה בעיקרמלונות, בתי הימורים וזונות. בטעות הרג מישהו. נאלץ לברוח. לפחות זה הסיפור. עובדלאט. מפקיד אותו על סידור המשאית. הופך אותו למקצוען. לקרוז יש תיאוריה. כל מישעובר יש לו סיפור. התחתן, התגרש, הצליח, נפל כלכלית, מישהו מת,  בן נולד. הוא מאבחן לקוחות בְּאִבְחַת מבט. ישלו עוד תיאוריה. לכל אמריקאי יש תמונה של עצמו בעירום. לקוח משאיר אותנו לבד וקרוזמוצא את התמונות האלה בדקה. אין פספוסים.

פרנקי חי בו זמנית עם לפחות חמש בחורות. למזלו עוד אין ניידים.מסתובב עם ביפר. הביפר מצפצף והוא צד במבטו טלפון ציבורי. כן, ילדים, טלפוןציבורי. פעם היה דבר כזה. עוסק בג'אגלינג בחורות. לוחש שם כל אחת ואחת בערגה ממש.מאהב מקצועי. יש לו תוכנית. אחת מהן תתחתן אתו ותזכה אותו באזרחות אמריקאית. מציתשקניתי לפני עשר דקות נעלמה. פרנקי יש אש? פרנקי מצית לי סיגריה בחיוך של מלכים.במצית שלי.

יום חדש. עבודה חדשה. שכונה של יהודים בלונג איילנד. מסביר ללקוח אתסעיפי החוזה. מפרט את החיובים השונים, ומוסיף דרישת טיפ. הרמת גבה של הלקוח. לוקחנשימה ומסביר באריכות כמה מרוויחים העובדים שלי. בלי להוריד ובלי להוסיף. הואמשתאה. זה מה שאתם מרוויחים? לא עונה לו. לוקח לו זמן לעכל. עוד עבודה ללא רבב.נקייה, מסודרת, בנועם וחיוכים. אפילו צחוקים. הלקוח מרוצה. הטיפ שמן. מאד.

יש טיפ? שואל קרוז. מוציא מהכיס שלושה שטרות של 100 דולר. נותן אחדלקרוז, אחד לפרנקי, ואחד מחזיר לכיס. קרוז מסניף את השטר נשימה עמוקה וצורח מאושר.פרנקי מנדנד ראשו והופך את השטר מצד לצד כלא מאמין. בנג'מין פרנקלין אני אוהב אותךהוא לוחש לשטר. כסף זה שם הסיפור. ברוך הבא לאמריקה.

0 תגובות
פרק כג - פסח
05/07/2018 20:01
Doron Livne

החורף מגיע. השלג הראשון משמח ואז צריך ללמוד לחיות עם ערימות שלגחודשים ארוכים. הקור מזעזע. אפשר למות מקור. ממש למות. עשרים מעלות מתחת לאפס לאכולל רוח.

כמעט ואין עבודה. בחורף עוברים רק כשמוכרחים. החוב במחברת של עקיבאטופח. לומד את המקצוע. איך מזהים עבודה שיש בה כסף. את אותה עבודה אפשר לעשותביומיים ואפשר בשעה. תלוי במצבו הכלכלי של הלקוח.

אביב מגיע. עולה בדעתי להתארח בפסח אצל משפחה יהודית. מתקשר לראשהקהילה בעיר. בחור נחמד. נשמע צעיר. מתלהב. מזמין אותנו לשבת לבית הכנסת. מתקשטיםוהולכים. הצעיר הוא הרב. מאיר פנים. טקס בת-מצווה. ילדה מאופרת קוראת בתורה. קהלמבוסס מלא חיוכים. אלינו מחייכים ממרחק.

העבודה מתחדשת. יוצא עם טריילר כפול לנסיעה. כבר איש מקצוע. נוהגאת המפלצת הזאת לבד. פורק עבודה במרילנד. אוסף פסנתר כנף בג'ורג'יה. פורק בדרוםקרוליינה, וירג'יניה, פלורידה. שבועיים בכבישים. שבוע לפני פסח. מתקשר ללידיהמהדרך. הרב נעלם. מתקשר אל הרב. הוא נבוך. מתנצל. משתתק. אוסף את עצמו ושואל אתםשומרים כשרות? כן. משקר לו. זהו. הוא אומר. אין לנו בקהילה בית כשר לפסח. לא יודעמה לענות.

יושב עם עקיבא. מסכמים נסיעה. כך וכך גבייה, כך וכך מזומן, כך וכךצ'קים. בכיסי כ- 5,000 דולר השייכים לעקיבא. אומר לו עכשיו נחשב כמה מגיע לי. אחר-כךמי שצריך ייתן למי, נלחץ ידיים ושלום ולא להתראות. אתה עוזב? עקיבא שואל. לא עונה.שקט ארוך. קודם סוגרים נסיעה אומר עקיבא בשקט. תביא את הכסף. מחייך. אומר לעקיבאכסף זה כסף. קודם נסכם את שני הצדדים. וכדאי גם שתוציא את המחברת.

עקיבא קם. נועץ בי מבט של רוצח. באמת יש לו מבט כזה. נשאר לשבת. אםאתה רוצה לקחת את הכסף בכוח, בבקשה. לא אתנגד. אתה הרבה יותר חזק ממני. הוא נשארעומד. לא מתקרב. מתלבט. טוב. אומר אחרי עוד שתיקה. הלכתי. כשתרצה לדבר תתקשר.

פסח בא. עושים חג בבית הרב. שמחה גדולה. יצאתי לחירות. אמריקה.ברוך הבא.

0 תגובות
פרק כ"ב – לידיה מגיעה
28/06/2018 19:29
Doron Livne

עקיבא מעביר את מחסן החברה. הוא מבסוט כי בעל המחסן החדש התיר לו כניסה שבוע לפני תחילת החוזה. המחסן של עקיבא. שבילי עזים צרים מפרידים בין עבודה לעבודה. בעולם מתוקן כל עבודה שנכנסת למחסן מסומנת במדבקות עם מספר סידורי. לכל עבודה רשימת מצאי מפורטת. במחסן של עקיבא יש מדבקות בשלל צבעים ומספרים סידוריים שונים בכל מקום. כל רשימת מצאי שנבדקת נמצאת חסרה. עשרות ארגזים ללא כתובת. הר זבל נולד בכניסה למחסן החדש.

טלפון מהארץ. לידיה כועסת. אמא שלי מתעללת בה. היא דורשת שאשלח לה כרטיס ומיד. דקה קודם דיברתי עם אמא הנמצאת באותו בית רק בחדר אחר. אמא מספרת שהכל נפלא. הם היו היום בים. בכלל לא בטוח שכדאי שתבואו לאמריקה אומר לה. אולי אחזור נתחיל מחדש. לידיה לא מוכנה לשמוע. היא רוצה כרטיס טיסה. איזה חוסר אונים.

חוצה פארק בדרך לעבודה. יום קיץ נעים. מישיר עיניים אל קו שחור באופק. מה זה? לא יכול להיות עננים. דווקא כן. תוך דקות מחשיך הבוקר וטיפות ענק ניתכות עלי בעוצמה. אין לאן לברוח. רבע שעה אחר-כך הגשם מפסיק, העננים נעלמים וכאילו לא היה ולא נברא. כולי ספוג מים.

מגיע למחסן החדש. הר הזבל התפזר מעוצמת הגשם. ארגזים רטובים סותמים פתחי ניקוז. החניה הענקית שבפתח המחסן הפכה לאגם. מפל מפכפך בכניסה למחסן מוצף. רחש זרימה נעים מכיוון המדרגות למשרדים. ארזים שטים נראים כמו ברווזים באגם. פותח כמה ארגזים ומוצא בגדים יבשים.

בערב טלפון לאמא. לידיה נעלמה. באו חברים שלה עם טנדר ולקחו את כל הציוד שלנו. אמא לא יודעת לאן. מתקשר לחבר ילדות של לידיה. לידיה אצלנו הוא אומר. אמא שלך זרקה אותה מהבית. אתה חייב לשלוח לה כרטיס הוא אומר. אתה לא יכול להשאיר אותה ככה זרוקה עם ילדה בלי כסף. שולח כרטיסים.

המעבר המוקדם למחסן החדש עלה ביוקר כי לעקיבא אין ביטוח. נזק של מאות אלפי דולרים. עקיבא מביא צבא עובדים זמניים. תולים בגדים לייבוש על חבלים. מייבשים מזרנים. אם עד עכשיו היה בלגן בעבודות עכשיו בכלל. כל קשר בין מה שנכנס למחסן ולמה שעתיד לצאת מקרי בהחלט.

לידיה ואדית נוחתות. עוד אין איפה לגור. ספיר ולימור מארחים אותנו. בית פרטי בחוף הצפוני של לונג איילנד. הבת שלהם גדולה בשנה מאדית. יומיים אחרי הנחיתה אדית בת שנה. שבוע עובר והאירוח מכביד. עקיבא עובר דירה ומציע לי את הדירה הקודמת שלו. השכירות במקום יקרה. עלות של שבועיים עבודה. לוקח.

טלפון ראשון מלקוח המעוניין לצאת מהמחסן. שעה אחרי שהמשאית עוזבת הלקוח מתקשר בהיסטריה. צועק לטלפון את מלוא ריאותיו. הכל מלא עובש. זה בכלל לא הבגדים שלי. מעביר לעקיבא את הטלפון. עקיבא מחייך ואומר בקול מתוק לא יכול להיות. על מה אתה מדבר. לא היה ולא נברא.

יושב לשיחה עם עקיבא. צריך יותר כסף. הוא מוציא מחברת ורושם בה מספרים. אתה חייב לי על כרטיסי הטיסה הוא אומר. הסיכום היה שאתה קונה כרטיסים מזכיר לו. קונה כן, אבל שום דבר לא בחינם... חוב על הדירה הוא רושם... עקיבא. חבר ילדות. הייתי בן בית אצל ההורים שלו. גרנו שנתיים ביחד בקיבוץ. צבא ביחד. מתחיל לעקל את עומק הבור שנפלתי אליו. ובכל זאת צריך כסף. עקיבא מעקם פרצוף, מוציא מזומנים ומוסיף עוד שורת חוב במחברת. אמריקה. ברוך הבא.
0 תגובות
פרק כ"א - אמריקה
21/06/2018 19:33
Doron Livne

אחרי הלידה לידיה בוחרת להישאר בבית. יש לי אמנם רצון טוב לפרנס אך מכיוון שמעולם לא התאמצתי באמת להרוויח, בלי המשכורת של לידיה אנחנו לא מסתדרים. עקיבא מגיע לביקור בארץ. מציע לי לבוא אליו לאמריקה. יש לו שם עסק של משאיות. הובלות. תשה ים כסף הוא מבטיח. הכרטיסים עליו. חצי שנה הכשרה. המטרה להפוך אותי למנהל העסק. משאיר את לידיה עם אדית בבית של אמא וטס לניו יורק.

קיץ. שיא העונה. יום למחרת הנחיתה עקיבא שם אותי אחראי על עבודת ענק בלונג איילנד. מחסן של ציוד טכני. ברגים, פרופילים של אלומיניום, זוויות. חנות טמבור ענקית. צריך לארוז כך שאפשר יהיה להחזיר את הציוד למדפים במחסן היעד. עורך רישום מדויק של כל קופסת ברגים. אורזים הכל בארגזי ענק. למחרת מסתבר שאי-אפשר להזיז את הארגזים. כבד מדי.

בסוף היום השני מגיעים ליעד משאיות ראשונות. המחסן החדש הרבה יותר קטן. אף אחד לא טרח לבדוק. מרכיבים את המדפים. שליש מהם נשארים בחוץ. ארגזים נערמים בכניסה הראשית. ממשאיות הולכות ריקות וחוזרות עמוסות. העבודה בפיגור של זמן. כולם בלחץ. הלקוח, רני שנתן את הצעת המחיר, ועקיבא. האשמות משני הצדדים.

בסוף היום הרביעי עקיבא משתולל. הוא מפסיד כסף. יותר מדי זמן. עבודות אחרות מתבטלות כי העבודה שלנו מעסיקה משאיות וכוח אדם. עקיבא מורה להכניס למחסן החדש את כל הארגזים ולהסתלק משם. הכנסת הארזים חונקת את המחסן. אנחנו עוזבים כששתי הכניסות של המחסן חסומות בקיר של ארגזים שבקושי אפשר להזיז.

יומיים אחר-כך דני, הבחור שיושב במשרד ועונה לטלפונים, רוכב על אופנוע בגופייה שורטס וכפכפים ומתהפך. כל העור שלו משתפשף בחצץ ובכביש. חצי שנה בבית חולים. עקיבא מושיב אותי לענות לטלפונים. לעקיבא יש חמש משאיות והוא מפרסם על עמוד שלם בדפי זהב שהוא מעביר ל-48 מדינות 24 שעות 365 ימים בשנה. בשעות השיא שיחות נכנסות בקצב של שיחה בדקה.

כמה יעלה לעבור מווסטברי למספיקווה? שואל זקן מאנפף באנגלית מעוכה. אין לי מושג איפה זה מספיקווה. עיר ליד? בצד השני של היבשת? מבקש ממנו להמתין ומחפש במפה. אתו ממתינים עוד עשרה. מוצא שיטה. שואל את גודל הבית. אם זה בית גדול שולח את רני לפגישה.

הובלות שלום. אשתו של בעל המחסן. בעלה בבית חולים. התקף לב. הם לא יכולים להתמודד. העסק קורס. היא בצרה. מתחננת לעזרה. מדבר עם עקיבא. משכנע אותו שאסע למחסן עם צוות ליום עבודה. מגיע למחסן עם צוות. אישה נאה בת ארבעים מקבלת את פני. בעלה יהיה בסדר. עסק משפחתי של שנים. המעבר גמר עליהם. אמריקה. ברוך הבא.
2 תגובות
פרק כ - אדית
14/06/2018 19:34
Doron Livne

בחזרה לאגם. העולם נראה שונה לגמרי על בטן מלאה. ציפור לידי מנקרת מה שמנקרת. למי עכשיו היתרון? יושב אדם רגוע. כרס מלאה. כיסים טפוחים, וזאת מנקרת ומנקרת. דיונים קדחתניים בתוכי. אירוע המכירה ם סוף לספקות. יש אלהים. ביטוי חד-משמעי לרצון שאמשיך ואתקיים. למה? זה לא ברור. מגיע לשתי מסקנות.

האחת שצריך להתחתן. אם הקיום חשוב חשובה המשכיות. המחשבה משתקת. בסביבה בה גדלתי חיי נישואין זאת השטות הכי גדולה. מנסה להיזכר בזוג מאושר. סבא וסבתא, דודים, שכנים, הורים של חברים. רובם גרושים, לא מדברים זה עם זו אטו חיים מעין שביתת נשק. שלום מתוך כורח. ובכל זאת. איזו אפשרות יש לגבר להמשכיות ללא אישה?

השנייה קשורה להיותי יהודי. לא בטוח שיש ליהודים קשר מיוחד עם אלהים. לא רואים על הדתיים איזה יתרון על אחרים. להפך. אנשים שהולכים עם מעיל באמצע קיץ ישראל ודאי מפספסים משהו. אז גם אם התורה היא מאלהים מה שיש לנו היום זה טלפון שבור של אלפי שנים. אקרא בתורה.

המחשבה על קריאה בתורה משמחת.  נזכר בכיתה ב', מסיבת חלוקת ספר תורה. התמלאתי חדווה. עומד לקבל ספר תורה. קיבלתי ספר בראשית עטוף בד כתום רקום פו הדוב. מאכזב. ובכל זאת פתיחת הספר מלאה אותי חרדת קודש ממש.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר. הפסוקים נצרבים על לוח לבי. מאז אותה קריאה בראשיתית ועד היום זוכר על-פה. האותיות מסודרות על הנייר לנגד עיניי. מסודרות. קבועות. כאילו פתחתי את הספר הבוקר.

שנה עוברת וכלום. לא מתחתן ולא קורא בתורה. ואז באה לידיה. אש שחורה יוקדת בעיניים. חיוך צחור. כשלידיה נותנת דעתה על משהו היא עושה זאת בשלימות. במושלמות. והיא נותנת דעתה עלי. מתחתנים. ללידיה יש תיק משלה. אין משפחה. רק אמא מאושפזת סופנית בהוספיס בגדרה. היא ילדה את לידיה מחוץ לנישואין בגיל צעיר והוחרמה. נודתה מהמשפחה. חייה חיי קושי. השקיעה את כל כולה בלידיה. חודש לפני החתונה מודיעים לנו מההוספיס שמדובר בימים. היא כבר לא אתנו.

עוברות שנתיים. עומדים ליד מיטתה. אישה קטנטנה. עצומת עיניים. בקושי תופסת מקום במיטה. פתאום היא פותחת עין אחת. מביטה בי במבט רציני עד תהום. חודר שריון. מבט שרואה מה היה ומה יהיה. מביטה בלידיה. מחייכת ועוצמת עין. יומיים אחר-כך היא הולכת. שבוע אחר-כך לידיה בהריון. שמונה חודשים אחר-כך נולדת ילדה.

תינוקת מביטה בי מתוך זרועותיי. מבט רציני חודר שריון. חכמה עתיקת יומין. מבטא חכם שיודע הכל. היא מזיזה אצבע. הכרה מתעוררת. היא בגוף קטן. היא מבינה ובוכה. עוצמת עיניים. נרדמת. נשימותיה מתרגעות, משחררת סידרת נשימות קצרות ואנחה קטנה. רעד עובר בגופה. אצבעותיה זזות כמעה וגופה צונח לרגיעה שלימה. אדית הגיעה. דמעות של שמחה. אושר שלא ידעתי שאפשר. לרגע קצר אחד הכל ברור.
0 תגובות
פרק יט – שפע
24/05/2018 22:33
Doron Livne

שולחן עץ מהוקצע היטב. כמו שגרמנים יודעים. צלחת כבדה ומעוטרת עליה נתח בריא של שניצל. הר מחית תפוחי-אדמה טבול ברוטב חום סמיך. שלולית אפונים, פרוסה עגבנייה, עלה חסה. חיתוך. נעיצה. העמסה. לעיסה. בליעה. אנחה. נשימה חוזרת לסדרה. הכרת טובה. בטן מלאה.

מרים ראש. מסעדה. וילונות כבדים מונעים כניסה של אור ואוויר.תמונות של קדושים וקדושות גרמניים. מעט סועדים. שקט של ספרייה. מבטים משוטטים משתהים עלי לפחות משבריר שנייה. מעדיפים לדלג. מותירים אותי רואה ואינו נראה.

מלצרית גדולת ממדים מנהלת עם זוג מבוגרים טקס נימוסי של חיוכים. מסמן לה שתיגש. רוצה קינוח. אלי המלצרית מקשיחה פנים. כמו בהזמנת הארוחה היא מציינת מחיר ולא זזה עד קבלת תשלום מלא. בנרטיב שלה יושב מולה קרוב לוודאי עבריין.באמת עבריין. מפעיל בסטה לא חוקית.

אחרי האוכל ברכה ציבורית. דרך זולה למקלחת ושירותים. אחר-כך חנות של מכונות כביסה. כולי ריחני. מעדנייה. קונה עגבניות, מלפפונים, דברי חלב קשים, שימורים, לחמניות, חמאה. יום של עשייה. נהיגה. העיירה אליה הזמין אותי הפקיסטני למכור נמצאת במרחק 93 ק"מ. עושה חישוב. יש לי שבעה ימים להגיע. כפול 24 זה 168 שעות. עלי לנוע במהירות ממוצעת של כחצי קילומטר לשעה. יש זמן.

בראשי מתנהל הדיון הבא. קול אחד נקרא לו הדואג אומר אי-אפשר להתעלם מעובדות. דיברת עם אלהים והוא ענה. מיד. קול אחר נקרא לו הספקן אומר נו אז? מה זה אומר? הדואג אומר לא יודע. חייבת להיות לעובדה הזאת משמעות. הספקן משיב יתכן. אבל לך תדע מה. את מי תשאל, את הדתיים? החרדים? המשפחה? מתעורר הבדחן. נס הפקיסטני קרה בשבת. גוי שהזמין אותי גם בשבת הבאה. כולם בראשי מחייכים. גם זאת עובדה.

פקק תנועה. מתעצבן. קול נוסף נקרא לו לעגן מגחך מה יש לך להתעצבן. אפשר לחשוב אתה ממהר. גם צודק. סביבי נהר מכוניות מתפקק. מחשבה. לא הדואג, לא הספקן, גם לא הלעגן. סע עם הזרם. תגיע לאן שכולם מגיעים. שם תמכור תמונות. זרם המכוניות מסתיים בחניה והופך לזרם אנשים. גורר עגלת תמונות אל תוך פרק שעשועים ענק. תחת רכבת הרים עצומה יש רחבה. זה המקום. זה הרגע.

מוציא תמונה ראשונה. ידיים ושטרות של כסף. קהל מתנפל על הסחורה. פחות משעה ואין סחורה. רועד מהתרגשות מיישר בקרוון שטרות של כסף. נוסע למפעל התמונות. משלם חוב. קונה עוד תמונות במזומן. חוזר עוד באותו ערב לאותה רחבה מתחת לרכבת ההרים ושוב. רק ידיים וכסף.

בלילה בקרוון משטח שטרות. ממיין. סופר. מסדר לפי סדר עולה. אחר-כך בסדר יורד. הספקן שותק. כולם שותקים. אין מילים. נרדם.

0 תגובות
פרק חי
11/05/2018 09:23
Doron Livne

כיכר גדולה בעיירה בגרמניה. פלוגת גרמנים שתויים נועצים בי מבט ממרחק. העם הגרמני במלא הדרו. כמה מהם מבוגרים מספיק להיות נאצים. לך תדע. אולי בכלל מדובר בחגיגות לרגל הולדת הרייך הרביעי. לידי נציג העם הגרמני. מנהל החגיגה. פניו עגולים. גם המשקפיים. קבוצות שיער דלילות כביכול מכסות קרחת. אין בו כעס. אין בו שנאה. נדמה שבמבטו יש צער. אפילו הבנה. הוא רואה אותי. אדם שצריך פרנסה. אבל הוא לא יכול לעזור לי. חוק זה חוק.

מקפל תמונות. מסדר אותן חזרה בעגלה. מגלגל פוסטרים. מקפל שמיכה. העולם סביבי חוזר למסלולו. הדרמה נגמרה. כלום לא קרה. פקח מפנה בסטה לא חוקית. לא פחות ולא יותר. הגרמנים חוזרים לשתייתם. הילדים לריצתם. פקח עושה עבודתו. מפעיל עמדת ממכר בלתי חוקית מקפל את סחורתו.

מתרחק מהמקום. קשה להתרגל לכך שבשעה מאוחרת עוד אור. העיירה סביב כיכר החגיגה סגורה. אין מה למהר. אין לאן. צעדי כבדים. אטיים. נעצר. יחד אתי נעצר גם הזמן. השעות המפרידות ביני לבין המחר נראות כל כך ארוכות שקשה להאמין שהמחר יגיע. מתיישב על שפת מדרכה עם הפנים לחגיגה. אור נדלק בכיכר. ממרחק החגיגה נראית ככתם צבעוני ומנגן על רקע בתי העיירה האפורים. על רקע השמים הכהים.

משום מקום פותח שיחה עם אלהים. מעולם לא דיברתי אתו קודם. האפשרות לא עלתה על דעתי. שמע אלהים. לא יודע אם אתה קיים. לא שמעתי ממך מעולם. אין לי דרישות. לא כועס. לא מתלונן. בכוחות עצמי הגעתי אל מה שנראה על פניו כסוף הדרך. הכל תוצאה שלמעשיי. אמנם הסוף המסתמן הוא סוף טוב כמו כל סוף אחר אפשרי. אבל אם אתה חפץ בסיפורי. אם הסיפור שלי אמור להמשיך, זה הזמן שלך לעשות משהו. כי מהזווית שלי המצב נראה ללא מוצא.

משהו זז ממרחק. זה אחד מההודים בעלי הבסטות החוקיות. הוא מנופף ידיים בפראות. כבר עזב את החגיגה, והוא מתקרב אלי. צועק היי. מעורר את תשומת לבי. מצביע על עצמי בשאלה. אר י טוקינג ט מי? יֶס יֶס יו. קם. הוא קורא. ריק מרצון לשעות הקרובות גופי קם. צועד אליו. והוא אומר שוב קם. מסתובב וחוזר לחגיגה. הולך אחריו.

ההודי מסיר תיק מכסא מתקפל ואומר סיט. הוא אומר משהו בהודית לאשה שעל ידו. היא מוציאה סיר עם אורז אדום ודביק, מוזגת כמות נדיבה מהעיסה אל קערה ומגישה לי. כף ראשונה. מרגיש כמו תולעים אדומות המטיילות לי בפה. חריף. בוער. האורז מייבש. אבל אוכל. לועס. בולע. ההודי בלי לשאול אותי מפנה עם יד עד המרפק חצי מעגלת המכירה שלו. על החצי המפונה הוא פורס תמונות. התמונות שלי.

ההודי מפקיסטן. תשע שנים בגרמניה. שבע שנים בלי רישיון. הוא מבין את מצבי. לא לדאוג הוא אומר. בסוף הכל מסתדר. הוא מרגיע. בסוף הערב יש לי בכיס תשעים מארק ממכירת תשע תמונות. הפקיסטני לא לקח אגורה. הזמין אותי למכור אתו בשבוע הבא בעיירה אחרת. לא לדאוג הוא אומר. בסוף הכל מסתדר. לא לדאוג הוא אומר. הכל מסתדר.

0 תגובות
פרק יז - שתיקה
07/05/2018 19:24
Doron Livne

אדוות אגם רגוע. רעש עמום של כביש מהיר אי-שם. מכונית חולפת מחרידה את השקט בכביש הסמוך ומתרחקת. אין טיפה של רוח. דממה. קרוון. שוכב לי על הגב מביט על התקרה. המילים לא שלי. של אריאל זילבר. רואה כיצד חולפים ימי. אצלי לא הימים חולפים. דקות חולפות. שניות. שנייה ועוד שנייה שווה אינסוף. מילים סביבי. מילים עם צורה מדברות סיטואציות של חיי. רגעים. לא בהכרח הרגעים הדרמטיים. כביכול סתם רגעים.


המילים מציירות ילד הולך ברחוב נושא קערת פרות בדרך אל שכנה חדשה. אמא ביקשה שאלך. קיץ. רעננה הישנה. כביש שבור שוליים. כורכר כמדרכה. יחף. הקרקע רותחת. מחפש צללים קטנים להתנחם בהם. ילד מדלג מצל אל צל. חסר דאגה. מחשבה עולה. אנחנו חיים בתקופה יפה. תקופה שבה ילד הולך ברחוב עם קערת פרות גלויה. אין צורך להסתיר. אין פחד מגניבה. כמו המילים של זילבר גם המילים האלה לא שלי. המילים הן חלק ממחשבה קולקטיבית שאני חלק זעיר ממנה. אפילו זניח.


מתמתח. התזוזה מחברת את גופי בחזרה לעולם. המילים סביבי נעלמות. יוצא החוצה לאגם. ציפור לא מזוהה נוחתת בקרבתי. שולה מה ששולה מחוף אגם. מתפרנסת. עניין פשוט לציפור להתפרנס. לי לא. הציפור מכירה בקיומי אך שומרת מרחק בטוח. מעניין. בלי להסתכל עלי היא קולטת אותי. יש לה הערכה מדויקת למידת הסכנה שבי. שומעת את השקט. רגועה. אבל לעולם לא אוכל בה לגעת. רק בתחבולה. מתעורר בי הרצון לאחוז בציפור. ללטף. לצוד. ללעוס. להפוך אותה שלי.

 

לא זז. אם לא אזוז מספיק זמן אתכלה. אמלא כותרת משנה בעמוד פנימי של עיתון מקומי בגרמנית. נמצאה גופה בקרוון. בישראל אזכה לידיעה בחדשות הערב. משער את תגובות המשפחה. החברים. המכרים. מי יכעס. תמיד הוא היה חסר אחריות. מי יניד ראש. אפילו יצחק. איזה משוגע הוא היה. מי יבין? מי יצטער? מחשבת הכיליון לא מפחידה. לא מושכת. סתם עוד מחשבה. אפשרות קיימת. כדי להמשיך ולהתקיים לא די לנקר על חוף אגם. צריך להביא תועלת. כרגע, התועלת היחידה שלי היא למכור תמונות בגרמניה.

 

עשרה מרק בכיס. חמישה לדלק. אחד לארבע לחמניות. אחד למרגרינה. שלושה בצד. תכנית נולדה מפיחה רוח במפרשי המוטיבציה. מתקדם לתחנת דלק. קונה דלק בחמישה מארק. מגיע לעיירה קטנה ובמרכזה חגיגה. קודם למכור תמונות. אוכל נקנה אחר-כך. במרכז החגיגה קרוון המוכר כוסות ענקיות של בירה. עופות צלויים שלמים תלויים כמו בלונים מחוץ לחלון המכירה. ליד שני שולחנות עץ ארוכים עם ספסלים מוקפים מקומיים במצב של שכרות מתקדמת. שרים. מעט ילדים מתרוצצים בין שני מתקני שעשוע מקרטעים המפיצים מוזיקה מזייפת של תיבת נגינה.

 

חלק מבחינים בי כהרף עין אבל אף אחד לא מתייחס אלי. במרחק מהמהחגיגה שלושה רוכלים עם עגלות מכירה. תכשיטים, סריגים עבודת יד ודגים מעושנים. נראים הודים. גם הם לא ממש מסתכלים עלי. אבל הם לא מתעלמים. הם חוששים. זה הזמן. מעודד את עצמי. זה המקום. מתמקם ליד הרוכלים. פורס יריעת בד ורודה, ומתחיל לסדר תמונות. דקות ארוכות כלום לא קורה. שום תגובה. שתי ילדות מהססות מתקרבות. אחד הגרמנים קם מהשולחן, משיג את הבנות ומציג עצמו. מנהל החגיגה. שלום שלום. רישיון? אין. לא חוקי. יודע. מישיר מבט אליו ואומר. תן לי למכור תמונה אחת. תמונה אחת ואני הולך. הוא מסרב. מצטער. אי-אפשר. הוא באמת מצטער. הוא באמת לא יכול לעבור על החוק שלו ולאפשר לי למכור תמונות.

0 תגובות
פרק טז – חופשת קיץ
20/04/2018 10:47
Doron Livne

בן 23. חופשת קיץ. מחסן עץ ישן בחצר של הבית של אמא של מוגי. חם. לוהט. מוגי ואני מציירים. הציור שלי צבעוני. דוקר את הציור במכחולי. פוצע צבעים. מוגי מניע את מכחולו במעגלים. מערבב את צבעיו לגוונים של אפור. זיו מופיע. הוא טס לאירופה. מוכרים תמונות בגרמניה. עושים ים כסף. מוגי וזיו נכנסים לדין ודברים. בסופו של דיון זיו מוציא אלף דולר ונותן אותם למוגי. מוגי בדרך לגרמניה. מצטרף? הוא שואל. אין לי שקל אומר. מוגי עונה הכרטיס הלוך עלי. שם נרוויח כסף.

 

פחות מחודש אל תוך חופשת הקיץ נפרד ממשפחתי בשדה התעופה. אמיר אחי דוחף לי חמישים דולר. תודה. אמסטרדם. בדירה של אריאלה. קונים פורד ישן. קונים קרוון. בירידות מגיעים למאה. בעליות. ובכן. נשימה עמוקה. יש זמן. בסוף נגיע. מגיעים. מפעל תמונות בגרמניה. הכסף אזל. מקבלים תמונות בהקפה. אלף מרק. עוד חוב כדי להרוויח. מתחילים לעבוד. העסק לא ממש מצליח. גשם, פקחים עבודה לא חוקית. מקפלים אותנו מכל מקום. מוגי מחליט לעזוב. יש לו חבר במינכן. אני נשאר.

 

לבד בקרוון. במזווה שלש לחמניות. קופסה טונה. קצת ירקות. בכיס שני מרק וארבעים וחמישה פנינג. אתקשר לאמא. אסביר את המצב. יום ששי בערב. כמעט חושך. כמעט אין דלק. מתניע. כביש מתעקל מוקף ירוק-אפור של איזה יער. תחנת דלק סגורה. יש טלפון. מתקשר. חריקות. רשרושים. צלצול. עונה איל האח הגדול. או! הוא אומר. האח האבוד מתקשר! הגיע הזמן. כבר דאגנו. דבר עם אמא. היי דוקי. כולנו כאן. ארוחת ערב שבת. כרגיל. מתגעגעים אליך. איך אתה? גשם מתחיל לרדת. משב רוח מתעורר. הטיפות דוקרות. מחזיק שפופרת טלפון ביד אחת. ביד השנייה מאכיל אתמכשיר הטלפון בכל המטבעות שיש לי. שומע את עצמי עונה לאמא. אל תדאגי אמא. אצלי הכלבסדר. וזהו. השיחה מתנתקת. הכיס ריק. ממשיך לעמוד. נרטב.

 

בוקר. הכיס ריק. חייב לעבוד. מוצא חניון לצד אגם. מנתק את הקרוון. נוסע רק עם האוטו לעיר הקרובה. מוצא מדרחוב. פורס בד ורוד ענק. בסטה. פורס תמונות. מוכר תמונה אחת ישר. עשרה מרק בכיס. איזה עושר. שני פקחים מתקרבי אלי. יודעים אנגלית. רישיון? אין. אסור למכור בלי רישיון. יודע. הפקחים מחכים בסבלנות עד שאסיים. מאחוריהם מציצה זקנה. אחרי שהם הולכים היא מתקרבת. למה קיפלו אותך היא שואלת. מסביר. לא חוקי. מאין אתה היא שואלת. מישראל. יהודי? כן. עיניה מתמלאות דמעות. שפתיה רועדות. הייתי אז. היא ממלמלת. אני זוכרת. גרתי בקומה שנייה. איך גררו אתכם. אני זוכרת. לא יכולתי לעשות דבר. איך שהם הרביצו. וצעקו. היה נורא. הזקנה פותחת ארנק ובידיים רועדות מוציאה בהתרגשות שטרות של כסף. קח היא מבקשת. קח. נדהם. לא מוכן לקחת כסף. היא לא מוותרת. שטרות של כסף מתפזרים ברוח. עוד יחשבו שאני מתקיף והיא מותקפת. בורח. רץ. בוכה. כועס. מה היא חושבת לעצמה! ניקוי מצפון בכסף!

 

עוצר ומתיישב על ספסל. אוסף עצמי. הערכת מצב. רחובות גרמניים ריקים סביבי. עשרה מרק בכיס. אקנה ארבע לחמניות במארק. להגיע לאוטו. דלק בחמישה מארק. ואז לקרוון. ארבעה מארק חיסכון. מקום אחר למכור תמונות. מחר. עד מחר יש זמן. הרבה זמן.

0 תגובות
פרק טו - עושים אמנות
15/04/2018 11:16
Doron Livne

תל-אביב בין שוק הכרמל ונחלת בנימין דרך שינקין ועד רוטשילד. דירה בג'ורג' אליוט. החוזה של בועז. אני משלם על חדר. מוגי מצטרף. היה עוד חדר? גר איתי? לא זוכר. גלית שכנה מלמטה, אפרת ממול עם בוב, כלב זאב. נוגה, גיורא, תמי, וכמובן חני. נכנסים, יוצאים, מתנחלים, נעלמים, קונים אוכל לשבוע ומחסלים הכל בערב אחד. ארוחות חמות אצל אסתר המרוקאית. אורז ושניצל. ארוחת שחיתות במסעדה של הזקנים על אלנבי. צלחות חרסינה עם מרק אפונה. רבע עוף. פירה. סכו"ם במשקל שני טון. מפת שעווה.

 

אינסוף מעגלים של חברים של חברים של חברים. כולם צעירים. כולם מציירים, מצלמים, כותבים, תופרים, משחקים. עבודות מזדמנות. במלצרות מחזיק מעמד שבוע. מנדב גוף תמורת תשלום לניסויים בתרופות במכון וייצמן - שבועיים של שש-בש מחובר לאינפוזיה. משגיח על נכה צה"לשבוע-שבוע. מנקה בתים. כסף לא נדבק. חיסרון תמידי של מזומנים. כשיש יש, כשאין אין.מדי פעם נוחת אצל אמא, ממלא מצברים, כיסים ומקרר.

 

מלא תלתלים. מלא שרירים של לוחם. מלא דיבורים. מלא רצון לשאת חן. אבל גם מסתכל על הכל מהצד. מנסה להבין על מה ולמה. אף פעם אף אחד לא ישמע אותי אומר אני לא יודע או שואל מה עושים. אותה החלטת ילדות בסיסית לא להקשיב אף פעם לאף אחד הופכת אותי מצד אחד אלוף העולם בהתבוננות על מה כרגע. מציאת כיוון לזרום אליו. מצד שני אין שום תכנית מעבר לתרגיל הבא בבית-ספר לקולנוע. לא מתוך עיקרון. אין נחיצות לתכנית. בוודאי לא תכנית מהסוג של הקמת משפחה. לחנה ולי יש בדיחה. כנראה לא נחצה את גיל עשרים ושש.

 

יוצא עם בובי של אפרת לגינה. במורד שינקין ילדה נגררת אחרי רוטביילר מלא מרץ. בובי קולט את הרוטביילר ונובח. הרוטביילר מגיב. הליכתו הופכת ריצה. הילדה שומטת רצועה. בגן של שינקין אימהות נכנסות לפניקה מחפשות לאסוף ילדים. הרוטביילר בטירוף מתלבט תוך ריצה על מה להתנפל. לופת את בובי ברצועת הצוואר. מייצב עמידה ומלהיב את בובי להשתולל.הרוטביילר משתכנע ובוחר להתנפל על בובי. ברגע הזינוק ההדדי משחיל יד שנייה אל רצועת הצוואר של הרוטביילר ומושך את שניהם חזק למטה. שניהם נענים לסמכות. נרגעים. רגע נפלא של תכלית.

 

גם מוגי לומד בקמרה אובסקורה. צילום עם חיים לוסקי. מורה שמעז להשתמש במילה אמנות. יש להם קבוצה של אמנים. הם נפגשים אחת לשבוע, כל פעם אצל חבר קבוצה אחר שמראה את האמנות שלו. לשיטתו שללוסקי מסביר מוגי אומן זה אחד שעושה אומנות. לאף אחד אין כלים אובייקטיבים לשפוט עבודה של אחר. בשורה התחתונה הצהרת כוונות האומן על אומנותו היא זאת שהופכת אתהאומנות לאומנות. מעניין.

 

מבקש להצטרף למפגש. דירה תל-אביבית ישנה ברחוב המליץ. בחור גדול ורך פותח דלת. חדר אורחים מלא פסל סוס גורר מחרשה בתלמים של מילים ממתכת. פסל ענק. רעיון מובן. חיבור בין חריש אדמה לכתיבה. זאת ציונות וזאת ציונות. את שאר זמן ההתבוננות העברתי בתהייה כמה זמן לקח לבנות את הפסל הענק הזה. לשם למה?

 

לוסקי מביט בי. חוץ ממני כולם תלמידיו. מי אתה הוא שואל. דורון. מה מביא אותך אלינו? כמה אני אוה באת אלו שמדברים ברבים. חבר של מוגי. אני מסביר. שמעתי שאתם קבוצת אומנים. רוצה להצטרף. אתה אומן? הוא שואל. כן עונה לו. ומה עשית לאחרונה? הוא שואל. תליתי הבוקר כביסה. אני עונה. וזאת אומנות הוא שואל. כן אני עונה לו ומתנדב להסביר. אתה הרי טוען שאומנות היא מה שאומן עושה. נכון הוא מאשר. יפה אני אומר. אז אני אומן, אני תליתי את הכביסה. מסקנה - הכבסים התלויים הם אמנות.

 

מוגי משתף פעולה.מתכוננים לקראת מפגש של קבוצת האומנים אצלנו בדירה. כל הדירה הופכת ליצירת אמנות. משליכים בגדים משומשים ברחבי החדר בצורה אומנותית, משאירים כלים בכיור בצורה אומנותית, סותרים מצעים באופן אומנותי במיוחד, וכמוב, תולים כביסה. הכי אומנותי שיש.
0 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »