עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
פרק ה' – פלאי הטבע
12/01/2018 08:44
Doron Livne

לימודי פיזיקה בבית-ספר ממלאים אותי התלהבות. המחשבה שיש חוקים סביבנו מנחמת. מטרידה העובדה שאת החוקים אפשר לזהות רק במציאות של ריק ובתנאי מעבדה. כדי לראות חוק צריך לבטל השפעות של חיכוך, כוח משיכה, רוחות וכולי. בחיים שלי מתרחשות סערות שאי-אפשר לבטל את השפעתן כל-כך בקלות.

 

סערה עצומה מופיעה בשמי חיי. חוק טבע שאף אחד סביבי לא מדבר עליו. כוח משיכה מינית. חווית פורקן ראשונה מגיעה ללא התראה מוקדמת. תחושות של בושה ומבוכה. מדובר בקלקול. אבל העונג. איך אפשר להתעלם מהעונג? רגע קצר ונפלא, שבו הגוף שגדל סביבי לגדלים שלא עלו על דעתי שאפשר, ובדרך כלל מקור לצער ומבוכה נרגע כולו ואומר תודה. במשך שבריר שנייה הכל בסדר. יותר מבסדר. לרגע קצר הכל מושלם ויש סיבה לחיות.

 

מאז שאני זוכר עצמי, עוד מהגן, עוד מהימים שהכל היה בסדר ואבא היה בבית יש בחיי מישהי בה אני מאוהב. הייתי ממלא את כיור האמבטיה במים, וכותב באצבע את שמה. שוב. ושוב. שקוע במעין ערגה לא ברורה. מאוחר יותר ספרי חסמב"ה והשביעיה הסודית עזרו לי לייצר עלילות דמיוניות בהן אני הגיבור המציל את מושאות אהבתי מדברים נוראיים. הייתי שעות מתלבט איזו פגיעה הן יכולות להיפגע שלא תסבולנה יותר מדי מצד אחד, אבל מצד שני הפגיעה צריכה להיות כזאת שההצלה ממנה תהייה שווה. מה שקרה אחרי שהצלתי אותן היה לוטה בערפל. אפשר היה לראות בעיניים שלהן שהן אסירות תודה לנצח נצחים, ואז המסך היה יורד לחושך. סוף הסיפור. עכשיו התעורר בי יותר מחשד סביר שיש קשר בין רגעי העונג שפרצו אל חיי בסערה לבין אותו רצון קדום להתחבר לבנות.

 

ההחלטה שהמבוגרים דפוקים ועדיף לא להקשיב להם הייתה מבחינתי גורפת, וגם עם התופעה החדשה הזאת אני מתמודד בגאון לבד. בצר לי אני פונה לספרות. לא ספרות מקצועית. אלא לספרים שאחי הגדול קורא. רצה הגורל והספרים בהם אני מחפש תשובות לשאלותיי הם ספרי מדע בדיוני של אסימוב, ארתור סי קלארק ומאוחר יותר דאגלס אדמס. תשובות לא מצאתי אבל כן מצאתי תוכן פורה לעולם ההזיות שלי.

 

נראה היה שמצד הנשים רגע העונג שלי יגרום להן סבל. אל תשאלו למה. כך חשבתי. בשום פנים ואופן לא עלה על דעתי לשתף מי מהן במה שעובר עלי. להתקרב עד כדי מגע היה מחוץ לתחום. הפתרון שהסתמן, בדיוק כמו במדעי הפיזיקה, הוא לממש את חשקיי בתנאי מעבדה. בריק הפרטי שלי. ללא חשש מכוחות חיכוך אפשריים. חיי הופכים לסדרת אירועים סתמית בין עונג לעונג.

 

אחרי התנועה ליוויתי את אפרת הביתה. עמדנו שעה ארוכה מתחת לבניין שלה ודיברנו. יותר מדויק אני דיברתי. בסוף אפרת שאלה אותי אם ארצה לנשק אותה. בחרדת קודש נישקתי אותה על לחייה. היא צחקה, אמרה שכבר מזמן לא נישקו אותה כך, ועלתה הביתה.

 

בטיול תנועה במשך שלושה ימים דיברתי עם יעלה. כולם סביבנו גזרו עלינו זוג. את שקי השינה שלנו פרסנו זה לצד זה. שטחתי בפניה את היקר לי מכל. תאוריית משמעות החיים. כדור הארץ, אמרתי לה,  הוא בעצם תא בודד בגוף של איזה ענק שאנחנו קוראים לו אלהים. כל מערכת השמש והגלקסיות הן איזו רקמה בגוף שלו. אנחנו חלקיקים זעירים על תא זעיר אחד בגוף של אלהים. תחשבי על זה, אני אומר לה, אם מתבוננים בגוף שלנו עם מיקרוסקופ רואים שאנחנו מורכבים בעיקר מכלום! עולם החומר עשוי ברובו המכריע מחלל ריק המפריד בין אלקטרונים ופרוטונים. בדיוק כמו בחלל. הייתי בטוח שמדובר באהבה לנצח. מרגע שנפרדנו בסוף הטיול רק חשבתי על רגע הפגישה הבאה שלנו. למחרת בבית ספר היא אפילו לא אמרה לי שלום. כלום. אני הארתי לה פנים והיא התעלמה ממני כאילו כלום.

0 תגובות
עם אבא, אמא, סבא סבתא וסבתא
02/01/2018 06:08
Doron Livne
0 תגובות
פרק ד – גמל מתחיל בגימל
02/01/2018 05:37
Doron Livne

כשאבא עזב הייתי בכיתה ה'. את ההחלטה שהמבוגרים סביבי דפוקים החלטתי באמצע כיתה ו'. זה היה אחרי שהמבוגרת האחראית האחרונה, המחנכת דינה לוי, עזבה אותי בהפתעה באמצע השנה לטובת איזה ניתוח. דינה לוי לימדה אותי הנדסה שהספיקה לי כדי לקבל 100 בבגרות. דינה לוי לימדה אותי לצפצף כמו ציפור בעזרת עשב. דינה לוי הייתה המבוגר האחרון שהקשבתי לו.

 

בבית אמא מתאוששת בעצמה ממשבר הגירושין שלה. היא מתחילה לעבוד כמזכירה וללמוד בבי"ס לעבודה סוציאלית. מתעורר בבוקר ולא יוצא מהמיטה. שומע את אמא רצה ברחבי הבית. ריצה ממש. לא מגזים. מכינה סנדויצ'ים לבית-ספר, מבשלת לצהריים, מכבסת, מנקה, מה לא. חדשות קול ישראל בקולי קולות. מחכה שהיא תבוא ותעיר אותי. היא באה. מופיעה בפתח החדר עם כוס שוקו חם. יושבת על-ידי דקה ומלטפת. מעט מדי. בוקר טוב. כבר מאוחר. צריך לקום. עושה עצמי ישן. מראה לה פנים זעופות. כך אני מסביר לה שאני בכלל לא מרוצה מהסידור החדש. מזה שאבא איננו. מזה שהיא איננה. היא מבקשת-פוקדת עלי להזדרז. וחוזרת לענייניה. משחיל אולי שרוול אחד של בגד. אולי גרב. בוהה. חולם בהקיץ. מחכה שהיא תציץ שוב בדרך לחדר השינה שלה ותתחנן שאזדרז. היא מציצה. היא מתחננת. דוקי! היא נרעשת. תזדרז! אנחנו מאחרים!

 

מתלבש ונגרר לאמבטיה. באמבטיה שתי מראות מחוברות אנכית. אחת ממול ואחת מימין. אני יכול לראות את עצמי שלש פעמים. פעם במראה ממול. פעם במראה מימין. ופעם אחת בחיבור שבין המראות. מתאמן בכל מיני פרצופים. עורך דיונים הרי גורל בין ארבעתנו. השלושה שבמראה ואני. אמא צריכה את האמבטיה. היא הספיקה להחליף את בגדי עקרת הבית לבגדים ייצוגיים של מזכירה וסטודנטית. מפנה לה את המקום בלי ששטפתי פנים או צחצחתי שיניים. צחצחת שיניים? היא שואלת. כן. אני אומר. מתבונן בה מתאפרת במהירות שיא. רואה אותה ארבע פעמים. היא מסיימת, וכשהיא לרגע עוצרת ובודקת את עצמה היא רואה אותי דרך המראה ומחייכת. שלושה חיוכים אני רואה. עכשיו היא מסתובבת ורואים גם את החיוך הרביעי. היא מחתימה אודם על לחי, מוחקת את האודם ומחפשת אצלי חיוך בחזרה. אני מקשיח עמדות. היא לא תצליח לשכנע אותי שטוב בחיוך אחד. גם לא בארבעה.

 

אמא נכנסת לטרנטה התורני שלה ומתניעה. הרכב משתעל. במהירות היא מסובבת את המפתח שוב ושוב. אין לה זמן למשחקים שלו. המנוע נכנע ומתעורר לחיים. אמא לוחצת בתרועת קרב כמה פעמים על דוושת הגז. שהמנוע יתחמם. ואז מורידה "אמברקס" ומקרטעת לדרכה. מחכה שגניחות המנוע ייעלמו מעבר לסמטה וחוזר הביתה. מדליק טלוויזיה לימודית ולומד שהכי חשוב בחיים זה לצייר, לשיר ולדובב קולות מצחיקים לבובות שכאילו מדברות. שלומית מלמדת את הבובה דודו לעלות ולרדת מהסולם בעזרת הכפלה וחילוק, דודלי שואל את חביתוש איפה רגע, והיר וי אר אין דה סנטר אוף טאון.

 

אחר-צהריים. ריב שכונתי סטנדרטי ביני לבין ליאור או רונן או אריה. חוזר הביתה אדום, חבול ונסער. מחשב בראש חישובי ריב. מה הוא אמר. מה אני אמרתי. מי הראה למי. הדר חוזר איתי. במרחק הקצר בין גן השעשועים לבית הדר שואל אותי אם אני יודע למה בעל ריבי קרא לי גמל. לא. אני לא יודע. באמת בין שלל הקללות הרגילות הוא קרא לי גמל. אמנם חריג, חידוש אפשר לאמר, אבל לא שונה בהרבה מכלב, חמור או בן של... לא ייחסתי לכך חשיבות. לא. עניתי. לא יודע. הוא קרא לך גמל. מסביר הדר בלחישה משמעותית ומסתירת סוד. כי גמל מתחיל בגימל. כי ההורים שלך גרושים. המילים האלה מזעזעות אותי עד עמקי נשמתי. אני מבין ש"כולם" מדברים עלי. על זה שההורים שלי גרושים מדברים עלי בבתים שבשכונה. מדברים עלי ברחוב. מתמלא תחושה נוראית. מלבין מבפנים. אולי גם מבחוץ. חוץ מזה גמל באמת שונה מחמור. חמור, היום אתה חמור, מחר מישהו אחר. אבל גמל זה כתם שלא יורד.

0 תגובות
פרק ג' – משמעות
02/01/2018 05:37
Doron Livne

מאז שאני זוכר את עצמי הייתה בי שאלה. למה אנחנו עושים כל-כך הרבה רעש? למה כל המהומה שאנחנו מקימים? מה המשמעות של היותנו חיים? כילד השאלה נשאלה בשלושה אופנים. רוב הזמן השאלה הייתה עניינית. מתוך סקרנות. בזמנים של קושי השאלה הייתה נשאלת בטרוניה. כאילו אין באמת סיבה להיותנו, ורק שאנחנו כאן מבלי שבאמת שאלו אותנו. ולעתים השאלה הייתה נשאלת מתוך חרדה קיומית ממש. צער עמוק הנובע מתוך האפשרות שלמעשה אין כל משמעות לקיומנו.

 

התשובה של אבא הייתה "לעשות חיים". הוא היה מגיח אל חיי שופע שמחה וצחוקים, מעיף אותי באוויר ומחבק ולא עוזב עד שהיה מצית בי גלגולי צחוק ואור בעיניים. באותם רגעים החיים שלי נמלאו משמעות. לעשות חיים. בשביל זה אנחנו פה. הקטע היה שהחיים היו בעיקר לפני שהוא מגיע ואחרי שהוא הולך. גם לא הייתה קביעות בזמנים בהם היה מופיע. הוא היה נעלם לתקופות ארוכות. מילואים, מלחמות, חו"ל, עבודה. וכשהוא לא היה הדרך שלו לא תמיד עבדה לי. אני בעצמי לא הצלחתי "לעשות חיים" בכל מצב. היו יותר מדי מצבים שהחיים נצחו אותי, וכך מצאתי עצמי חוזר לתהיות שלי.

 

אמא לא הציעה תשובה לשאלת המשמעות שלי. אמא הציעה כלים להפוך לנסבלת את העובדה שעם או בלי משמעות אנחנו כאן. היא מילאה את חיינו בשמחות קטנות-יומיומיות כמו ארוחת צהריים מיוחדת, או שוקו של בוקר, ובשמחות גדולות סביב חגים וימי הולדת. היא דגלה בסדר יום קבוע. מה שאבא היה מומחה בלהרוס כשהיה מגיע אחרי השעה ללכת לישון, או מחליט להכין ארוחת בוקר חצי שעה לפני זמן ארוחת הצהריים. אמא הייתה שם בשבילינו. עזרה. טיפלה. האכילה. ניקתה. כיבסה. דאגה. סידרה. מה לא? באותם רגעי חרדה פנימיים בהם היה נראה לי שלמעשה אין שום משמעות להיותנו הייתה אמא קרש הצלה ממש.

 

השיטה של אמא עבדה מצוין עד שאבא עזב את אמא לטובת אישה אחרת. הוא המשיך להגיע. בתדירות נמוכה עוד יותר. הוא המשיך לדבוק בשיטת ה"לעשות חיים" אבל אני סירבתי לשתף פעולה. ראיתי את הצער שהוא השאיר אחריו אצל אמא, כך שהיכולת שלו לשכנע אותי כמעט ונעלמה. באותו זמן אמא עצמה נזקקה לעזרה. הסתבר לי שאין מי שיטפל במטפלת. היא אפילו בקשה עזרה מאתנו הילדים. אני הולך ברחוב. רואה בעיני רוחי את כל חיי מתמוטטים כמו תפאורה של תיאטרון, ומאחורי התפאורה יש ריק עצום ונוראי שמאיים לבלוע אותי. עולם המבוגרים סביבי דפוק. כך חשבתי. יהיה עלי למצא תשובות לבדי. לא האמנתי שאצליח. אבל היה ברור שעדיף שאכשל כישלון משל עצמי עם שביב סיכוי להצלחה מאשר שאלך בדרכם של המבוגרים, שהיא בבירור מובילה לכישלון.

 

עם אבא הייתה לי שיחה אחת משמעותית בכל חיי. עזבתי את בית ספר בסוף כיתה י'. אבא הזמין אותי לשיחה. מעולם לפני כן זה לא קרה. אבא אמר לי שאני עושה טעות. שאצטרך את תעודת הבגרות. למה? שאלתי. כשתתחתן, הוא אמר, ויהיו לך ילדים, ותקנה בית, תרצה עבודה טובה, והבגרות תאפשר זאת. למה שאתחתן? שאלתי. למה לבנות בית? שאלתי. למה לעשות ילדים? לא שאלתי בכעס. שאלתי באמת. אבא שתק. הרי אתה תמיד אמרת "לעשות חיים". איך בית, וילדים, ומשכנתה מסתדרים לך? את זה לא שאלתי. את זה רק חשבתי בלב. שיטת ה"לעשות חיים" נפלה סופית. אבא, ממציא השיטה - הוא זה שהפיל אותה.

0 תגובות
פרק ב' - אלהי הילדות
02/01/2018 05:36
Doron Livne

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר" פסוקים אלה דבקו בי על-פה מלימודי התורה בבית-ספר. הם חיו בתוכי כמו מציאות אחרת. זכה וטהורה. זה היה אלהים שלי. אלהים של רוח, מים ותהם

בחוץ אלהים היה אחר לגמרי. אלהים דתי שלובש מעיל בקיץ, ומדבר יידיש. אלהים שאבא בז לו ולנציגיו. אבא היה היה לוקח אותנו לאכול בשר לבן במסעדת הפיל. הוא החשיב זאת לאירוע חגיגי. בהתחלה הזדעזעתי. ידעתי שאסור. אבל מי אני שאתווכח עם אבא. בסוף התרגלתי. אנחנו אוכלי חזיר. אנחנו גם אוכלים חמץ בפסח, ואוכלים ביום כיפור. בר-מצווה לא עשיתי. שאלו אותי אם אני רוצה. אמרתי לא. בזה נגמר העניין. פעם אחת החלטתי שאני צם ביום כיפור. כל הערב השתוללנו ברחובות הריקים ממכוניות. עונת הגולגלך. בסוף נכנסנו לחצר אחת, קטפנו אשכוליות ואכלנו לתיאבון. באשכולית השלישית אולי נזכרתי שרציתי לצום. שכחתי. לא נורא. האלהים שבפנים נכנע ללחצי החוץ והפסיד במערכה. נשכח באיזו פינה אפילה של הנשמה והעלה אבק. שכחתי ממנו לגמרי.

"
כִּי כָּל הַקּוֹלוֹת כֻּלָּם הֵם מִן חֶסְרוֹנוֹת. כִּי כָּל אֶחָד וְאֶחָד צוֹעֵק עַל חֶסְרוֹנוֹ. וַאֲפִילּוּ כָּל הַשְּׂמָחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כֻּלָּם הֵם רַק מֵחֲמַת הַחִסָּרוֹן, שֶׁשָּׂמֵחַ עַל הַחִסָּרוֹן שֶׁחָסֵר לוֹ וְנִתְמַלֵּא" אמירה של רב נחמן אותה תליתי על מקרר של בחור צעיר החי בתל-אביב ולומד קולנוע. לא זוכר איך הגיעו אלי המילים האלה. לא זוכר מה הבנתי מהן. זוכר שהם היו שם ושאהבתי אותם. אולי קיבלתי את המילים מחברה בעלת תשובה שפגשתי. היא הזמינה אותי לדבר עם הרב שלה בירושלים. נסעתי. הרב היה מדהים. עיניו היו כמו בריכות אינסופיות של טוב. חיפשתי בהן ציניות ולא מצאתי. חיפשתי שיפוטיות ולא היה שם. רק טוב. לא זוכר מה דיברנו. זוכר שבסוף השיחה הוא אמר שאני חייב לפגוש את הרב אורי זוהר, ותוך שניות ארגן מה שאירגן והוּבלתי ברחובות ירושלים לבית של אורי זוהר. אורי זהר המוכר רק בתלבושת אחרת, ועם רקע של ספרי קודש מאחוריו

דיברנו. לא זוכר על מה. זוכר את סוף השיחה. שאלתי אותו שתי שאלות. על שתיהן הוא לא ענה לי. לא באמת. שאלתי אותו למה הוא לובש מעיל בקיץ. הוא הסביר באריכות על היותו חלק מכלל. לא השתכנעתי. באותם ימים הייתי מסתובב כשעל ראשי קשת, ומן הקשת יצאו שתי שבשבות סגולות. הצעתי לו להחליף את המעיל בשבשבות. כולכם תלבשו שבשבות סגולות. כך תדעו שאתם יחד, וגם יהיה לכם הרבה יותר נוח בקיץ. השאלה השנייה הייתה קשורה לתכנית טלויזיה שראיתי. תכנית שעשו עליו, על אורי זוהר. חברים שלו כמו גילה אלמגור דיברו עליו בתכנית ההיא כאילו הוא מת. והנה הוא חי. חי, מדבר, מצחיק ומקסים כמו פעם למעט התחפושת. למה התנתקת מהחברים שלך? שאלתי. הוא לא ענה. לא באמת. ואז הוא נאנח אנחה גדולה, ואמר לי "לו אתה מקשיב לי עכשיו הייתי חוסך לך 10 שנים"

0 תגובות
פרק א' - סיפור ילדות קצר
02/01/2018 05:35
Doron Livne

גולות בשכונה.


"איזה כיף" אומר איתיאל "מחר יום כיפור!"

איתיאל ומשפחתו הם הדתיים היחידים ברדיוס ניכר.

"מה כל-כך כיף ביום כיפור?" אני שואל

"הולכים לבית-כנסת בכפכפים!" הוא מתלהב "ישנים על הרצפה!"

נדבקתי בהתלהבות שלו "אפשר לבוא גם?"

"בטח" הוא עונה.

 

"אמא!" אני פורץ הביתה "אני הולך מחר עם איתיאל ליום הכיפורים"

אחי עם חיוך עוקצני מסנן "דוס"

ואמא אומרת "לבריאות" ומתבוננת בי מזווית העין בזמן שאני אוכל לראות שהכל בסדר. הכל בסדר.

 

ההליכה לבית-כנסת בכפכפים לא משהו בכלל. בית הכנסת בצד השני של המושבה, והכפכף חותך את הרגל. כולם בלבן עטויים טליתות, פעם ראשונה בחיים שאני בבית כנסת  אווירה רצינית וחגיגית. מפחד לעשות טעויות. מתיישב איפה שאומרים לי. איתיאל פותח לי סידור ומראה לי איפה קוראים.

 

עיניי בסידור הפתוח. הכרה פנימית מתעוררת. זיכרון עולה בי. בית הכנסת על אנשיו וצליליו נמוגים כמו מרחק שנות אור בינינו, ואני מתבונן בזכרוני ונרעש. זאת לא פעם ראשונה שאני פותח סידור. אני רגיל לרכון כך על סידור על בסיס קבוע. זכרון יציב ואמתי כמו זכרון ארוחת הבוקר. אבל איך זה יכול להיות? אני משתאה. לא יודע.


הייתי בן 9. חילוני בן חילונים. לא היה מקום לחוויה כזאת בחיים שלי. למחרת פרצה מלחמת יום הכיפורים. חווית הקריאה בסידור פינתה את מקומה לחוויות מרעישות מסוג אחר. מלחמה.

 

יש מילים שמבשילות לאמירה, יש מילים שממגיעות למעמד של מחשבה, ויש מילים עמוקות כל-כך שאפילו צורה של מחשבה אין להן. שמה הייתה קבורה לאורך כל שנות התבגרותי חווית הסידור הפתוח.

0 תגובות