עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
פרק טז – חופשת קיץ
20/04/2018 10:47
Doron Livne

בן 23. חופשת קיץ. מחסן עץ ישן בחצר של הבית של אמא של מוגי. חם. לוהט. מוגי ואני מציירים. הציור שלי צבעוני. דוקר את הציור במכחולי. פוצע צבעים. מוגי מניע את מכחולו במעגלים. מערבב את צבעיו לגוונים של אפור. זיו מופיע. הוא טס לאירופה. מוכרים תמונות בגרמניה. עושים ים כסף. מוגי וזיו נכנסים לדין ודברים. בסופו של דיון זיו מוציא אלף דולר ונותן אותם למוגי. מוגי בדרך לגרמניה. מצטרף? הוא שואל. אין לי שקל אומר. מוגי עונה הכרטיס הלוך עלי. שם נרוויח כסף.

 

פחות מחודש אל תוך חופשת הקיץ נפרד ממשפחתי בשדה התעופה. אמיר אחי דוחף לי חמישים דולר. תודה. אמסטרדם. בדירה של אריאלה. קונים פורד ישן. קונים קרוון. בירידות מגיעים למאה. בעליות. ובכן. נשימה עמוקה. יש זמן. בסוף נגיע. מגיעים. מפעל תמונות בגרמניה. הכסף אזל. מקבלים תמונות בהקפה. אלף מרק. עוד חוב כדי להרוויח. מתחילים לעבוד. העסק לא ממש מצליח. גשם, פקחים עבודה לא חוקית. מקפלים אותנו מכל מקום. מוגי מחליט לעזוב. יש לו חבר במינכן. אני נשאר.

 

לבד בקרוון. במזווה שלש לחמניות. קופסה טונה. קצת ירקות. בכיס שני מרק וארבעים וחמישה פנינג. אתקשר לאמא. אסביר את המצב. יום ששי בערב. כמעט חושך. כמעט אין דלק. מתניע. כביש מתעקל מוקף ירוק-אפור של איזה יער. תחנת דלק סגורה. יש טלפון. מתקשר. חריקות. רשרושים. צלצול. עונה איל האח הגדול. או! הוא אומר. האח האבוד מתקשר! הגיע הזמן. כבר דאגנו. דבר עם אמא. היי דוקי. כולנו כאן. ארוחת ערב שבת. כרגיל. מתגעגעים אליך. איך אתה? גשם מתחיל לרדת. משב רוח מתעורר. הטיפות דוקרות. מחזיק שפופרת טלפון ביד אחת. ביד השנייה מאכיל אתמכשיר הטלפון בכל המטבעות שיש לי. שומע את עצמי עונה לאמא. אל תדאגי אמא. אצלי הכלבסדר. וזהו. השיחה מתנתקת. הכיס ריק. ממשיך לעמוד. נרטב.

 

בוקר. הכיס ריק. חייב לעבוד. מוצא חניון לצד אגם. מנתק את הקרוון. נוסע רק עם האוטו לעיר הקרובה. מוצא מדרחוב. פורס בד ורוד ענק. בסטה. פורס תמונות. מוכר תמונה אחת ישר. עשרה מרק בכיס. איזה עושר. שני פקחים מתקרבי אלי. יודעים אנגלית. רישיון? אין. אסור למכור בלי רישיון. יודע. הפקחים מחכים בסבלנות עד שאסיים. מאחוריהם מציצה זקנה. אחרי שהם הולכים היא מתקרבת. למה קיפלו אותך היא שואלת. מסביר. לא חוקי. מאין אתה היא שואלת. מישראל. יהודי? כן. עיניה מתמלאות דמעות. שפתיה רועדות. הייתי אז. היא ממלמלת. אני זוכרת. גרתי בקומה שנייה. איך גררו אתכם. אני זוכרת. לא יכולתי לעשות דבר. איך שהם הרביצו. וצעקו. היה נורא. הזקנה פותחת ארנק ובידיים רועדות מוציאה בהתרגשות שטרות של כסף. קח היא מבקשת. קח. נדהם. לא מוכן לקחת כסף. היא לא מוותרת. שטרות של כסף מתפזרים ברוח. עוד יחשבו שאני מתקיף והיא מותקפת. בורח. רץ. בוכה. כועס. מה היא חושבת לעצמה! ניקוי מצפון בכסף!

 

עוצר ומתיישב על ספסל. אוסף עצמי. הערכת מצב. רחובות גרמניים ריקים סביבי. עשרה מרק בכיס. אקנה ארבע לחמניות במארק. להגיע לאוטו. דלק בחמישה מארק. ואז לקרוון. ארבעה מארק חיסכון. מקום אחר למכור תמונות. מחר. עד מחר יש זמן. הרבה זמן.

0 תגובות
פרק טו - עושים אמנות
15/04/2018 11:16
Doron Livne

תל-אביב בין שוק הכרמל ונחלת בנימין דרך שינקין ועד רוטשילד. דירה בג'ורג' אליוט. החוזה של בועז. אני משלם על חדר. מוגי מצטרף. היה עוד חדר? גר איתי? לא זוכר. גלית שכנה מלמטה, אפרת ממול עם בוב, כלב זאב. נוגה, גיורא, תמי, וכמובן חני. נכנסים, יוצאים, מתנחלים, נעלמים, קונים אוכל לשבוע ומחסלים הכל בערב אחד. ארוחות חמות אצל אסתר המרוקאית. אורז ושניצל. ארוחת שחיתות במסעדה של הזקנים על אלנבי. צלחות חרסינה עם מרק אפונה. רבע עוף. פירה. סכו"ם במשקל שני טון. מפת שעווה.

 

אינסוף מעגלים של חברים של חברים של חברים. כולם צעירים. כולם מציירים, מצלמים, כותבים, תופרים, משחקים. עבודות מזדמנות. במלצרות מחזיק מעמד שבוע. מנדב גוף תמורת תשלום לניסויים בתרופות במכון וייצמן - שבועיים של שש-בש מחובר לאינפוזיה. משגיח על נכה צה"לשבוע-שבוע. מנקה בתים. כסף לא נדבק. חיסרון תמידי של מזומנים. כשיש יש, כשאין אין.מדי פעם נוחת אצל אמא, ממלא מצברים, כיסים ומקרר.

 

מלא תלתלים. מלא שרירים של לוחם. מלא דיבורים. מלא רצון לשאת חן. אבל גם מסתכל על הכל מהצד. מנסה להבין על מה ולמה. אף פעם אף אחד לא ישמע אותי אומר אני לא יודע או שואל מה עושים. אותה החלטת ילדות בסיסית לא להקשיב אף פעם לאף אחד הופכת אותי מצד אחד אלוף העולם בהתבוננות על מה כרגע. מציאת כיוון לזרום אליו. מצד שני אין שום תכנית מעבר לתרגיל הבא בבית-ספר לקולנוע. לא מתוך עיקרון. אין נחיצות לתכנית. בוודאי לא תכנית מהסוג של הקמת משפחה. לחנה ולי יש בדיחה. כנראה לא נחצה את גיל עשרים ושש.

 

יוצא עם בובי של אפרת לגינה. במורד שינקין ילדה נגררת אחרי רוטביילר מלא מרץ. בובי קולט את הרוטביילר ונובח. הרוטביילר מגיב. הליכתו הופכת ריצה. הילדה שומטת רצועה. בגן של שינקין אימהות נכנסות לפניקה מחפשות לאסוף ילדים. הרוטביילר בטירוף מתלבט תוך ריצה על מה להתנפל. לופת את בובי ברצועת הצוואר. מייצב עמידה ומלהיב את בובי להשתולל.הרוטביילר משתכנע ובוחר להתנפל על בובי. ברגע הזינוק ההדדי משחיל יד שנייה אל רצועת הצוואר של הרוטביילר ומושך את שניהם חזק למטה. שניהם נענים לסמכות. נרגעים. רגע נפלא של תכלית.

 

גם מוגי לומד בקמרה אובסקורה. צילום עם חיים לוסקי. מורה שמעז להשתמש במילה אמנות. יש להם קבוצה של אמנים. הם נפגשים אחת לשבוע, כל פעם אצל חבר קבוצה אחר שמראה את האמנות שלו. לשיטתו שללוסקי מסביר מוגי אומן זה אחד שעושה אומנות. לאף אחד אין כלים אובייקטיבים לשפוט עבודה של אחר. בשורה התחתונה הצהרת כוונות האומן על אומנותו היא זאת שהופכת אתהאומנות לאומנות. מעניין.

 

מבקש להצטרף למפגש. דירה תל-אביבית ישנה ברחוב המליץ. בחור גדול ורך פותח דלת. חדר אורחים מלא פסל סוס גורר מחרשה בתלמים של מילים ממתכת. פסל ענק. רעיון מובן. חיבור בין חריש אדמה לכתיבה. זאת ציונות וזאת ציונות. את שאר זמן ההתבוננות העברתי בתהייה כמה זמן לקח לבנות את הפסל הענק הזה. לשם למה?

 

לוסקי מביט בי. חוץ ממני כולם תלמידיו. מי אתה הוא שואל. דורון. מה מביא אותך אלינו? כמה אני אוה באת אלו שמדברים ברבים. חבר של מוגי. אני מסביר. שמעתי שאתם קבוצת אומנים. רוצה להצטרף. אתה אומן? הוא שואל. כן עונה לו. ומה עשית לאחרונה? הוא שואל. תליתי הבוקר כביסה. אני עונה. וזאת אומנות הוא שואל. כן אני עונה לו ומתנדב להסביר. אתה הרי טוען שאומנות היא מה שאומן עושה. נכון הוא מאשר. יפה אני אומר. אז אני אומן, אני תליתי את הכביסה. מסקנה - הכבסים התלויים הם אמנות.

 

מוגי משתף פעולה.מתכוננים לקראת מפגש של קבוצת האומנים אצלנו בדירה. כל הדירה הופכת ליצירת אמנות. משליכים בגדים משומשים ברחבי החדר בצורה אומנותית, משאירים כלים בכיור בצורה אומנותית, סותרים מצעים באופן אומנותי במיוחד, וכמוב, תולים כביסה. הכי אומנותי שיש.
0 תגובות
פרק יד - קמרה אובסקורה
04/04/2018 01:36
Doron Livne

חנה מצביעה על איש. זה צביקה אורן היא אומרת. אנימטור. וכבר שיחה. צביקה פותח בית-ספר לאנימציה. מחזור ראשון. נרשם. עבודה סיזיפית. מציירים ביום. מצלמים כל הלילה. מסרטה 16 מ"מ. שולחים לפיתוח למעבדה בפ"ת על הבוקר ומקבלים חזרה בצהריים. עורכים. גוזרים במספריים, מדביקים עם ניר דבק ומחוררים מחדש את חורי הפילם. לא אוכל, לא ישן, בעננים.


זה היה לפני הצבא. אחרי הצבא אין לי ראש לעבודה שכזאת. אולי קולנוע.נרשם ללימודים בקמרה אובסקורה. חנה לומדת שם צילום. גם מוגי. הגשת תסריט לקראת סוף סמסטר ראשון. כותב מוחק וכותב ומוחק שוב. שונא את מה שיוצא לי. זורק הכל לפח וכותב משהו כזה: איש אחד הולך לעבודה ורואה גמד. הגמד קורא לו. כשהאיש מתקרב לגמד הוא חוטף בומבה מאחור. הוא מתעורר בבית חולים ומוצא לידו את הגמד. מה רצית להגיד הוא שואל. רציתי להזהיר אותך שיש ענק מאחוריך. צחוק של קהל. הכל היה בטלוויזיה שלמישהו עצבני עם אקדח. אשתו מכבה לו את הטלוויזיה. הוא יורה בה. היא מתה. מגיע אמבולנס,משטרה, בלגן. רואים את הכל בחדשות של מישהו אחר בטלוויזיה. הוא מתאמן על כינור.הרעש של הטלוויזיה מפריע לו. הוא מכבה אותה וממשיך להתאמן. ליד הבית של הכנר ישפרק שעשועים. אמא עם עגלת תינוק. ילדים משחקים. סבתא יושבת. נשמע פיצוץ עז. כולם מסתכלים לראות מה קרה. כלום לא קרה.


התסריט מתקבל להפקה. בתנאי שאקצץ במספר הלוקיישנים. חנה מתלהבת. היא מתנדבת להפיק את הסרט בתנאי שיהיה רשום בכותרות ששנינו במאים. מסכים. לא מקצצים כלום. חנה מארגנת דירה בתל-אביב לצלם את האיש היוצא לעבודה. חדר באיכילוב לצילום הסצנה בבית-חולים. דירה נוספת לסצנת הרצח. אמבולנס, מדי משטרה וחצרדירות ברעננה לצלם את הסצנה שאחרי הרצח. דירה נוספת לכנר בתל אביב. ליד גן שעשועים. מכיוון שהחיבור בין הכנר לגן הוא פיזי צריך לצלם בשוט אחד את הכנר מהמרפסת וישר אחר כך את הגן. צריך מצלמה על פסים ומנוף. אין ציוד כזה בקמרה אובסקורה. חנה מארגנת סטודנט קיבוצניק שבונה 12מטר פסים עם עגלה ומנוף. 


חנה מגייסת שחקנים, מאפרת, פנסי תאורה, תלבושות ומתרימה כספים. באמצע נסיעה היא צועקת עצור. היא ראתה גמד הולך על המדרכה. חנה משכנעת את הגמד לשחק בסרט. הוא מסכים..


3 ימי צילומים שמתזזים בהם כמו משוגעים ממקום למקום. שכונה בתל אביב, איכילוב, שכונה ברעננה. חזרה לדירה בתל אביב. בסצנה עם האמבולנס כל השכונה באה לראות. נהיה בלגן אמתי. גיורא הצלם חוגג עם המנוף עלהפסים כמעט יום שלם עד שמצליחים לצלם את השוט מהמרפסת לגן השעשועים. אפרים שמיר יוצר את פס הקול.שבע דקות סרט, עשר דקות כתוביות של תודות.


ארוחת ערב אצל עירית, אשתו של אבא, בירושלים. בארוחה אורח שמנהל פסטיבל סרטים קצרים בסינמטק בירושלים. הוא רואה את הסרט ומתלהב. הסרט נכנס לפסטיבל. השם שלי בחוברת הפסטיבל. מנהל קמרה אובסקורה קורא לי לשיחה. מה זה צריך להיות הוא שואל, מראה לי את החוברת. מספר לו איך קרה ומה קרה. כתוב שהסרט נעשה במסגרת שנה ראשונה בלימודים בקמרה אני אומר. המנהל כועס. הסרט שייך לו הוא אומר. הוא ורק הוא יקבע מתי מתאים לחשוף אותי לעולם הגדול. הוא אומר. הוא מונע את השתתפות הסרט בפסטיבל וגונז את הסרט.

0 תגובות
ג'וזף בויס - Lightning with Stag in its Glare
29/03/2018 10:23
Doron Livne

0 תגובות
פרק יג - אמנות
29/03/2018 06:12
Doron Livne

אצלנו בבית לא מדברים אמנות. לצייר זה משהו שילדים עושים בגן. לפסל זה משהו שעושים אצל לביאה בחוג לקרמיקה. אבל החיים זה משהו אחר. בחיים עובדים. סבתא הייתה גרה בשכונת הפועלים של א.ד. גורדון. מתוקה שנת העובד. מי שאוכל מהר עובד מהר. יש לי כשרון שמזכה אותי בקריאות התפעלות של מבוגרים, ובקנאת חברים. וזהו.

 

כשאבא עוזב את אמא ומתחתן עם עירית המצב משתנה. עירית אוצרת במוזיאון ישראל. כשעירית מדברת על אמנות ה'נפלא' שלה מעורר אותי לחפש פלאות גם היכן שלא נראה שיש. לא במבט ראשון. עירית רואה אמנות כדרך חיים. החיים עצמם. היא בונה בית לציורים של אנה טיכו. אנה טיכו, אשתו של רופא עיניים, מציירת קווים מרצדים. איקסים המתחברים להיות הרי ירושלים.

 

מצייר בקלות כמו למרוח חמאה בטמפרטורת חדר. חנה אומרת שמה שיש לי זה לא אמנות. זה כישרון. אמנות זה כשיש מה להגיד. מה כבר יש לי להגיד? חנה אומרת שהרעיון הראשון שעולה לראש הוא בדרך כלל של מישהו אחר. משהו שפעם ראית ועכשיו אתה מצייר אותו כאילו הוא שלך. כדי לייצר מקוריות צריך לחפור לשכבות הפנימיות יותר. עד שהצלחתי לבנות לעצמי איזה רובד קרקע יציב עכשיו לחפור?

 

חנה נוחתת בקופנהאגן. נוסעים לאאכן שבגרמניה היא אומרת. יש שם דוקומנטה. כל מי שנחשב בעולם האמנות יהיה שם. עוברים את הגבול לגרמניה. ארץ הנאצים. הגרמנית במעבר הגבול מעוררת צמרמורת. שוטר צעיר בודק דרכון. תגיד לי שוטר. יש לך במשפחה איזה נאצי? לא. הוא מתנצל. סבא היה עם בעיות בריאות. אפילו לצבא הוא לא גויס. היה נגר.

 

אאכן גרמניה. משהו קורה. נהירה של אלפים. קהל מגוון. מתרמילאים ועד בעלי חליפות. מכל העולם ובכל השפות. הקופאית למכירת כרטיסים מחייכת. אפשר לשאול שאלה? בוודאי היא אומרת. אולי במקרה יש לך במשפחה איזה נאצי? לא מאשים או משהו. מסתקרן. מנסה להבין. לא היא עונה בעצב. מצטערת שהיא לא יכולה לעזור. סבא היה נכה. לא הייתה לו רגל. היה אופה במלחמה.

 

שואל את אותה שאלה בכל הזדמנות. הרבה לחם היה אז בגרמניה. לחם ורהיטים. נאצים אי-אפשר למצוא. כמה שנים אחרי פוגש בניו-יורק צעיר גרמני. מספר לו על השאלה שלי. על התשובות שקיבלתי. גם סבא שלי היא אופה הוא אמר מהורהר. ומוסיף, או לפחות ככה סיפרו לי.

 

בדוקומנטה גדולי אמני העולם מתאמצים לעורר התפעלות. מסכי טלוויזיה מרובים, תמונות שיוצאות מהקיר, דמויות בגודל מלא, ברזל אבן ופלסטיק. בחדר אחד נשמתי נעצרת. גוש ברזל ענק דמוי טיפה תלוי מהתקרה. מגיע כמעט עד הרצפה אבל לא נוגע. גורם לי לחכות לנצח לנפילה שכנראה לא תגיע אף פעם. רק אחרי ששובע מטיפת המתכת מגלה על הרצפה חתיכות קטנות של צואה. מחשבה עולה. הצואות הקטנות זה אנחנו. קטנים וחסרי משמעות. טיפת הברזל מנחמת. מעמידה את הצואות הקטנות בפרופורציה. 

0 תגובות
פרק יב - דנמרק
14/03/2018 22:52
Doron Livne

 חודש אחרי השחרור נוחת באורהוס דנמרק. קבעתי עם מתנדבים שפגשתי בקיבוצי העמק אחרי השחרור. חלום שמתגשם. כיף להיפגש. שרלוטה, לינה, ג'יימס. כריס, מאריט. בערב הולכים לפאב. יושבים. שותים צוחקים. הכל בשקט. מדברים. יש להם בדנמרק נקודות. כולם אוספים אותן. כל פעולה שעושים בחיים מעניקה נקודות. אפילו נסיעה לחו"ל. עם הנקודות מקבלים בית בכלום כסף. מעניין כמה נקודות שווה שלוש וחצי שנים שירות צבאי.

 

מחזיק מעמד ארבעה ימים. הקצב הדני מוציא אותי מדעתי. אפשר למות משעמום. תה. פעילות גופנית. בירה. רוצה לנסוע לקופנהאגן. באופניים. הרעיון שלי זוכה למבטים בודקי שפיות. שרלוטה אומרת אבא שלי גר בקופנהגן. תוכל לגור אצלו. אני אבוא לסוף שבוע. רוצה עוד תה? יוצאת לריצה. נרד מאוחר יותר לפאב. לשתות משהו. שש בבוקר כבר מדווש. 


300 קילומטרים ביני ובין קופנהגן אם מוותרים על שירותי מעבורת. ריח של הרפתקה. רוכב בכביש המהיר עד אחרי הגשר לאי של אודנסה. ריח ההרפתקה מתחלף בריח זיעה טרייה. מסיט את האופניים לנתיב צדדי. כביש צר, ישר וגזום למשעי. מישהו עובר שם עם מטלית על בסיס יומי ומסיר אבק מכל שלטי הדרך. בתים מפוזרים במרחקים מוגזמים. גדרות מפרידות בין אחו לאחו. בין כלום לכלום. אין עליות, אין ירידות.

 

פנייה לשביל. אולי קיצור דרך. שביל עפר דחוס מסומן אבנים לבנות משני צדדיו. מי בדנמרק עושה את כל עבודות הרס"ר האלה? עצים נערמים סביב לסימנים של יער. השביל מאבד את צורתו. הרכיבה הופכת בלתי אפשרית. מעמיס אופניים על כתף. הנה מצאתי פיסת מציאות מוזנחת. חמש דקות הליכה בסבך והיער נגמר. שביל רחב מקביל לתעלת מים. כנראה דרך אל כביש עם גשר.מחליט לחצות כאן ועכשיו. משליך בחוזקה את האופנים אל העבר השני. משליך תרמיל. מאוחר מדי להתחרט. מים קפואים. קשה לנשום. בגדים ספוגים. שרירים מאיימים להתכווץ. בגדה השנייה אין איפה לעלות. בוץ מתחת לציפורניים ושריטות בזרועות. שווה לפחות חמשנקודות.

 

מגיע לאודנסה. אמצע הדרך בין אורהוס לקופנהגן. תשע בערב ועדיין אור. העיר ריקה. נכנס לפאב פתוח. עם האופניים. מאחורי הדלפק מתקשים לעכל את האופניים אבל לא אומרים מילה. במקום שני בחורים ובחורה. מדברים בשקט. צוחקים בשקט. לא אתפלא אם קוראים להם כריס. יש בעיר מלון? שואל. הרגע הגעתי מאורהוס. באופניים. שקט ארוך. הם לא מכירים מלון באודנסה. מתיישב לידם שותה בירה. ידעתם שבדנמרק אוספים נקודות? כן. הם מאירים עיניים. מספרים לי על מצב הנקודות שלהם בפרטי פרטים. כבר חברים. יש איפה לשים ראש בלילה.

 

הסיכוי שמשהו מעניין יקרה עד קופנהגן לא קיים. רק לגמוע קילומטרים. פעילות גופנית בריאה במזג אוויר נעים. אינטרקום. שקט. ארבע אחר-הצהריים. אין ילדים. אין אנשים. הלו. חבר של שרלוטה. או. כן. תעלה. אבא של שרלוטה. נראה כמו גזור מירחון אופנה. חולצה מגוהצת בתוך מכנסיים. הרגע הגיע? עומד לצאת? כך הוא מתלבש בבית? לך תדע. בפנים דירת איקאה. אין סימני חיים. אבא לוחץ יד תוך נענוע ראש נמרץ וחיוך. הכי חם שהוא מצליח. אחרי התה אבא מתנדב לסייר אותי בעיר.

 

האטרקציות. פארק השעשועים הראשון בעולם. היום בעיקר קזינו. רובע ההיפים. מותר שם לעשן מריחואנה.סידור נוח. גם מבחינת המעשנים וגם מצד המשטרה. כביש מקביל לים. מאחוריו עוד יבשה.שם זה שבדיה. שמעתי שהיית בצבא. הוא אומר. במלחמה שלנו עם שבדיה נהרגו יותר מששים אלף דנים. קולו מסגיר איבה לשבדים. מחטט בזיכרוני מלחמה שכזאת. אין. מתי הייתה המלחמה. שואל. לפני שלוש-מאות שנה. 

0 תגובות
פרק יא – באמת אין מחר
25/02/2018 08:33
Doron Livne

שלושה חודשים לשחרור. קורס צניחה. ראשון בדבוקה. מחכה לאור ירוק. מביט לנוף תחתי בעיניים. צניחה רביעית ועדיין לא מאמין שעוד פחות מדקה אקפוץ אל תוכו. עוד צניחת לילה אחת וכנפיים. במטוס רעש לא יתואר. מנועים, צרחות של מפקדים, אור ירוק. היסוס של שבריר שנייה מזכה אותי בבעיטה בישבן. חולף תחת כנף ההרקולס, המצנח נמשך מאחורי כמו בלון חסר אוויר ותוך שניות ספורות מתנפח. הכל כשורה. תלוי בין שמים לארץ. שקט מהדהד. כלום לא זז. הזמן עומד. הקרקע מקבלת כיוון. נעה לאיטה לכיוון הים. שניות מעטות אחר-כך אדמת דיונות מתקרבת אלי במהירות עצומה ומתנגשת בי. שום גלגול. שום תרגול. נוחת על הרגליים ומתכסה מצנח. נשכב על חול חם. נעים.

 

מאוחר יותר במאהל מנגן בגיטרה. לפני פרוסה מפת אירופה. לשם פני מועדות עם השחרור. סביבי תכונה לקראת צניחת לילה אחרונה. מפקד צעיר מחליט להכניס את כולם לכוננות. הוא מציץ מפתח האוהל ורואה אותי בנגינתי. נובח עלי פקודת זירוז. לא עונה. ממשיך לנגן. ליבנה אני אעיף אותך לכל הרוחות הוא מאיים. אתה לא משאיר לי ברירה הוא מתחנן. מביט בו במבט מרוחק ורגוע ומנגן. עולה למשפט. מעיפים אותי מהקורס לטובת עבודות רס"ר.

 

השפיות חוזרת אלי. השחרור מפעם בעצמותי. מפת אירופה תלויה על הקיר. מתעורר מאוחר. חורף וקר. משוטט במחסני הרס"ריה. מוצא ריבועי זכוכית מאובקים. מוצא רוֹבָּה. הייתה למישהו פעם תכנית לתקן חלונות בבסיס. יש לא מעט חלונות שבורים. מחליט לעשות עם עצמי משהו מועיל ומארגן ערכת זגגות. תוך שעה קלה הופך ליקיר הבסיס. מכל משרד נשלחות אל הרס"ר הזמנות. הרס"ר מביט לי בעמוק של העיניים ואומר אתה לא מתקן לאף אחד שום חלון ללא פקודה ישירה ממני מבין? אני מבין. חלונות תמורת הטבות. מזון מהמטבח, שחרורים, חופשות ומחיקת עוונות ליקירי הרס"ר ודורשי טובתו. אני בתמורה זוכה לחופש פעולה מוחלט. נכנס ויוצא מהבסיס מתי שבא לי.

 

אוטובוס לירושלים בדרך לאבא. לידי יושב דוס צעיר. מספר לי על אלהים ועל האור הגדול שרואים כשחוזרים בתשובה. נניח שחזרתי. נניח שראיתי את האור. מה אז? האור הזה זה תכלית החיים הוא מסביר בהתלהבות עצומה. השיח מתגלגל לנס שנעשה לנו בששת הימים. אבא שלי נלחם במלחמה ההיא אני אומר. לא היה שם נס. היו חיילים שנלחמו. מתו. נפצעו. בזכותם אתה רואה אורות עכשיו. הוא מתעקש על כוחן של תפילות. בוא נעשה ניסוי אני מציע. אתה תתפלל כמה שצריך. אני אירה בך. נראה מה יקרה. הוא לא במדרגה כזאת גבוהה של תפילה הוא מודיע לי בצער. נזמין איזה אדמו"ר עם מדרגות אני מציע. הוא חושש שאין היום אף אחד במדרגה המתאימה. חבל אני אומר.

 

אבא בהלם מהתקדמות הקריירה הצבאית שלי. הבן שלו עובד רס"ר. לא עלה בדעתי שזה משנה לו. כמובן. כתפיו הרי עמוסות דרגות. הסבר על חשיבות הדרגות. לי כבר מזמן לא משנה מה הוא חושב. יומיים אחר-כך בזמן ארוחת בוקר של מלכים עליזה ברס"ריה מגיע ג'יפ מרובה אנטנות. המח"ט רוצה לדבר עם ליבנה. ליבנה זה אני. כבוד המח"ט רוצה לדבר אתי. הרס"ר מלווה אותי במבט דואג. מה שזה לא יהיה אנחנו מאחוריך הוא מעודד. עומד דום מול המח"ט שמביט בי מהורהר. מביט בו בחזרה. אבא שלך היה מפקד שלי הוא פותח. הוא התקשר אלי. דיברנו. ביקש ממני להחזיר אותך לפלוגה. אפשר להבין. כל המתח שעברת. הלחצים. ניתן לך הזדמנות נוספת. הוא אומר. תודה. אני עונה. אבל לא תודה. רוצה רק להשתחרר.

 

שבוע לפני השחרור. הרס"ר מתקשר אלי הביתה. הוא צריך עזרה. רק כמה ימים לקפל ציוד בלבנון. תבוא תיתן יד תזדכה על ציוד תחזור הביתה. לבנון. חברים. דיבורים. מעמיסים ציוד. מתיישב במשאית הציוד האחרונה היוצאת מלבנון. ריח שחרור באוויר. חמישה קילומטרים מהגבול שומעים בקשר שקו ההגנה של צד"ל נפל. חיזבאללה התקיף אותם בלילה. צד"ל ברח הביתה. אין קו הגנה. המג"ד מנדב אותנו לחזור ולהחזיק קו. שואלים אותו כמה זמן. כמה זמן שצריך הוא צורח. כולם להסתובב. חוזרים פנימה. לא רוצה לשמוע דיבורים על שחרור.

 

בלילה מישהו מוצא אותי עוד יושב במשאית. ליבנה מה קורה? ליבנה לא עונה. אכלת משהו? אתה חייב לאכל משהו. לוקח אותי ביד. מושך אותי לאוהל מטבח. מאכיל אותי בכפית. מארגן לי פינה לישון בה. נרדם. מתעורר. נרדם. מתעורר. מסביב אנשים באים והולכים. חוזרים נכנסים ויוצאים שוב. שבוע לפני השחרור, בלבנון בתוך שק"ש אני מעכל את מה שאבא ניסה להסביר לי. אף-פעם לא משתחררים. אי-אפשר להשתחרר. תמיד יהיה איזה מג"ד שיתנדב לגייס אותי פנימה. בשביל זה עדיף שיהיו קצת דרגות על הכתפיים. מאוחר מדי.

0 תגובות
פרק י' – כאילו אין מחר
17/02/2018 23:12
Doron Livne

ב-16 בספטמבר 1984  הוקם קיבוץ קלע.


1985. מפקד ההגנה המרחבית רמת הגולן בטלפון. מה נשמע? מצוין תודה. לא חסרלכם משהו? לא. לך תבדוק בנשקייה הוא אומר. בדרך מציץ אל חדר האוכל. רובה השמירה שעון אל קיר. אף אחד אףפעם לא מזיז אותו משם. אף אחד אף פעם לא שומר. הנשקייה לא נעולה. ריקה. חוזרלטלפון. אין נשק אומר לשפופרת. מה אתה אומר עונה מפקד המרחב. אנחנו לקחנו אותו.לפני שבועיים.

 

אני מזכיר המשק.זאביק מהגרעין הראשון שכנע אותי שזה מתאים לי. כולם הצביעו בעד. לאף אחד אין מושגמה זה אומר להיות מזכיר משק. גם לי לא. הדבר היחידי שעשיתי כמזכיר משק במשך שנהשלמה זה לקבל טלפון שבו הודיעו לי שאמיר התאבד. חוץ מזה אני פקק. מחליף כל מישצריך. עובד בכל הסביבה. דפנה, שניר, להבות, כפר-סאלד, גונן, גדות, שמיר. היוםבעמיר. מפעל חוטי תפירה. מכונות שרק צריך לעמוד לידן. מסתדרות לבד.

 

שמש מציצה מן המזרחותוך שניות מסתלקים ערפילי הבוקר. העמק עדיין מכוסה עננים סמיכים. צל ההר מעניקלעמק עוד כמה דקות של חזקת לילה. את הדממה שוברת פורד טרנזיט. שומעים אותה מזיעה אתקצה גבול יכולת המנוע הרבה לפני שרואים. עוד רגע היא מזנקת אל תוך הלובן המכסה אתהעמק, ממש לפני הסיבוב היא מאיטה תוך הורדת ההילוכים זריזה. חמישי-רביעי-שלישי-שני.המנוע צורח טורים גבוהים ומיד דוושת הגז נלחצת שוב עד לרצפה כדי להספיק להאיץ כמהשיותר לפני הסיבוב הבא. שבע דקות מלמעלה עד למטה. עוד יום עבודה.

 

סוף היום. ההסעהלא מגיעה. חוזר ברגל. הכביש הישר לגונן שומם. שמים מעוננים אפור כהה. קרני שמשאחרונות חודרות בדרמטיות את מעטה העננים ומאירות אוויר צח של חורף. הכל סביבי מטפטָף.ציפורים מתארגנות לשינה ברעש מחריש אוזניים. איזה מקום מדהים. הייתי יכול להפוך אתהמקום הזה לבית. הנה ההסעה מקפצת את הכביש במהירות שיא. מה קרה? פיגור בלוחותהזמנים. הלכה עוד טרנזיט. חיים התנגש בפרה. לפרה שלום.

 

גשם סוחף. יוצאעם מוגי רגלית לכיוון נחל עורבים. חליפות סערה, מכנסי סערה, מגפיים. אי-אפשרלהתקרב לנחל. השטח מוצף. המים כבר מגיעים למתנים והסחף מתחזק. הגשם צפוף ולא רואיםממטר. איזה מראה מדהים. מה עוד צריך הבן-אדם?

 

קיץ. ערוץ נחל פֶרע.ערוץ יבש וקוצני. חום כבשני של רמת הגולן. שומעים את מי הבניאס גועשים. עדיין לארואים כלום. בעשרים המטרים האחרונים של הנחל ירידה תלולה. כמה סולמות חבליםמסייעים לרדת. צוללים אל תוך גן-עדן. פיסת בניאס מכוסה צמחייה. שביל מטיילים עוברגבוה מעל הגדה השנייה. רואים מדי פעם רגליים מעלות אבק. המים קפואים. בשניות יתרתהחום מהשמש נעלמת. אושר בראשיתי. איזה מקום. מי ירצה לעזוב מקום כזה?

 

1986. חזרה לצבא.לבנון. גזרה מזרחית. הרבה יותר רגוע מהמערבית. צעירה מוסלמית מתאבדת עם מזוודת נפץעל ג'יפ של צד"ל. קוראים לה בקשר "המתרוממת". מצחיק. בערב יוצאלחופשה. עולה למשק. כביש הגישה לקיבוץ. צ'ימידן על כתף, לכלוך וזיעה בכל מקום. שלושהטרנזיטים מגיחים, עוצרים בחריקה ומדרבנים אותי לעלות. יוצאים לסרט בתל-אביב. איןאף אחד במשק.

 

מתעורר על רצפתהטרנזיט כמה שעות אחר-כך. סרט לא ראו. נפלו בוויכוחים על איזה סרט ללכת. הולכיםלפאב. מריצים בדיחות. מספר להם על המתרוממת. אני היחיד שצוחק. הם מסתכלים עליבזעזוע. היא מתה? שואלת מישהי. גם אני כבר לא צוחק.

 

1988 אף אחד לא נשאר. חמישה גרעינים. חמש שנים. כולם השתחררו. אף אחד לא נשאר. הקיבוץ מפורק.

 

0 תגובות
פרק ט' - אמון
09/02/2018 12:48
Doron Livne

מסדר בוקר. שורה ישרה כסרגל. שמיכות מתוחות על המיטות, נעליים מבריקות, המפקדת עוברת פרח פרח ובוחנת במבט חודר. לי יש כפכפים על הרגלים. כבר חודש. המפקדת עוצרת. ליבנה, היא נובחת בטון פיקודי, מתי נגמר לך הפטור מנעליים? אין לי פטור המפקדת אני עונה. אז למה אתה בכפכפים??? היא מאבדת את הטון הפיקודי והיסטריה מתגנבת לקולה. לא יודע המפקדת. לפני חודש באתי למסדר עם כפכפים ואת לא אמרת כלום אז... טוס לאוהל ושים על עצמך נעלים היא שואגת וכולם מסביב מגחכים. קורס טיס. אמון ויושר ערכים עליונים.

 

בני הגרעין עוברים אימון בחטיבת הנח"ל ומתכוננים לעלייה ללבנון. הבנות במשגב-עם. לי יש פתור ממד"סים בגלל כאב גב מפוברק. הרופא מאשר לי בריכה במקום שיעורי כושר. בבסיס חצרים יש בריכה. מאשרים לי לצאת למפגש גרעין בבוקר ולחזור בערב. משוגעים. מחצרים עד רמת הגולן וחזרה ביום אחד? מגיע לקיבוץ ומתקשר לקצין תורן. נתקענו עם טיולית אני אומר לו. אגיע מחר. במסדר של יום ששי הרס"ר מציין אותי לשבח לפני כל הקורס על שגיליתי אחריות והודעתי לקצין תורן בזמן. אמון ויושר ערכים עליונים.

 

חטיבת הנח"ל עולה ללבנון ואני לומד לטוס. התכנית שלי היא לשרוד שנה בקורס כדי שישאירו אותי בחיל אוויר. טיסה ראשונה. לוחץ על כפתור ההתנעה ושוכח כל מה שלמדתי. מחזיק את קירות הפייפר יותר מאשר את מוט ההיגוי. המדריך מבצע צלילת הפצצה מעל שדרות, ואז נוסק לשמים ומאבד גובה. הזדקרות קוראים לזה. החברה' בלבנון. אני לא. בין טיסה רביעית לחמישית חותם ויתור. החלטתי. עולה ללבנון.

 

אוטובוס מנהריה לבצת שם מתכנסים לעלות ללבנון. כביש הצפון בחורף מרהיב ביופיו. בנות הגרעין במשגב-עם. האוטובוס ממשיך לשם. לא יורד בתחנה. ממשיך למשגב. יומיים במשגב. אוטובוס. לא יורד בתחנה. ממשיך הביתה. כך שבוע. אחרי שבוע מגיע לבצת. לא שואלים שאלות. מעלים אותי על מרצדס עם מספר לבנוני. שב"כ. נוסע בלבנון במהירות מטורפת על כבישים רעועים בלבוש אזרחי עם נשק על הברכיים. מגיע בלילה למוצב גדודי על החוף. קר. נגמ"ש מסיע אותי למוצב מחלקתי.

 

המ"מ לא יודע בכלל שאני אמור להגיע. שולח אותי להתארגן. דורון! נועם צועק אלי מעמדת השמירה. עולה אליו. מתחבקים. הוא חייב להשתין. מוריד אפוד, מוריד חליפת סערה, מוריד דובונית, עוזר לי להתלבש ונעלם. הלך לישון. לילה. חושך. אין לי מושג מול מה אני שומר. עומדים להתקיף אותי? גדודים? יחידים? חרדה, קור ועייפות. מזהה תנועה מולי. מישהו הולך. בבירור שומע רשרושים. פותח באש. מקפיץ את כולם. מסתערים. כלום. בבוקר סריקה. כלום.

 

כמות הפעילות השגרתית לא סבירה. עם כמות ההקפצות מגיעים ליותר מעשרים שעות פעילות ביממה. ישנים עם נעליים. עם הרובה. יש פיגועים כל הזמן. פיגוע ראשון שלנו. אף אחד לא נפגע. החברה' חוזרים משולהבים ומפויחים. רוקנו את כל המחסניות. למחרת נגמ"ש לוקח חמישה חברה' לנקודת יציאה לסיור. הנגמ"ש חוזר. אני בשמירה. שומעים פיצוץ. ממש חלש. שנייה אחרי כבר נדמה לי שנדמה לי ששמעתי. המ"מ למטה מסתכל אלי. גם הוא מתלבט אם שמע. הוא מחליט להחזיר את הנגמ"ש. היה פיגוע נוסף. יש פצועים. קשה.

 

שבע שעות לבד במוצב. שומע בקשר על שלושה פצועים. לא יודע מי. ג'יפ צבאי נכנס למוצב. יוצא ממנו דוס ג'ינג'י מגוהץ. אתה יודע מה השמות של הפצועים? אני שואל. איך אפשר לדעת. הוא גוער בי. מסתובבים בלי דסקיות. מאבד את הראש. דורך את הנשק ומכוון אותו אל הג'ינג'י. קח את האלהים שלך ועוף לי מהעיניים. הוא פוסע לאחור רועד. עיניו פעורות. ממלמל אני מבין נכנס לג'יפ ומסתלק.

 

עומר, מנחם ושכנר פצועים. מביאים במקומם 3 חיילים מפלוגה אחרת וכאילו כלום. זוריק הסמל מאבד את השפיות ומוחלף גם. אני נופל לחור שחור. הבנתי אני חושב. באמת אפשר למות פה. פשוט אפסיק לאכול. ככה יפנו גם אותי. המ"מ מדבר אלי. מנסה להגיע. שומע אותו כאילו הוא שנות אור ממני. למה אנחנו כאן? אני שואל. אנחנו צבא ההגנה לישראל. הוא מסביר. חייבים להאמין במה שאנחנו עושים כאן.

0 תגובות
פרק ח' - ייאוש
06/02/2018 02:09
Doron Livne

יניב מצטרף לעוזבי בית הספר. יושבים לילה ארוך על הכביש ברחוב מכבי ברעננה ועושים שלום בעולם. בקלות. יניב נרשם לאֶסֽט. שואלים אותו שם אם יש לו בעיות שהוא רוצה לעבוד עליהם. אין בעיות הוא עונה. אולי משהו במשפחה? מציעה הרושמת. לא. עונה יניב. אין בעיות. אמא שלי מתה ועם אבא שלי אני לא מדבר.

 

יניב שוכר דירה, גיטרה, ועבודת מכירות במשרדי M3 בתל-אביב. הוא מסדר גם אותי. מוכרים סרטים מגנטים. יניב אחראי על אזור מרכז. אני על צפון ודרום. מישהו נכנס למשרד מחפש את יניב. מצביע בשבילו כיוון. הוא פותח את הדלת וסוגר, הוא לא שם הוא אומר. הוא כן אני מחזיר לו. הילד הזה? הוא שואל. כן. אני עונה. לי יש נפח גוף. יניב צנום עם חולצת טריקו פסים, מכנסי עבודה כחולים נוזלים על הגוף וסנדלים. ראיתי את הייאוש של אותו איש בעיניים. העולם שייך לצעירים.

 

מנגנים אל השעות הקטנות של הלילה, ובבוקר במשרד עוד פעם מתקשר הקניין של אלביט. הוא מתלבט. למה אתם כל כך יקרים הוא שואל. ידיעותיי בנושא סרטים מגנטיים מוגבל למה שכתוב בפרוספקט של החברה. אנחנו יקרים ואמינים, המתחרים זולים עם סחורה מפוקפקת. אני אומר לו את זה בפעם האלף. כשתחליט תתקשר אני אומר לו וסוגר את הטלפון. הבוס מחוויר. השתגעת? הוא זועק. מה אתה מנתק לאלביט? אין לי מה להגיד לו אני מסביר והטלפון מצלצל. אלביט. רוצה לסגור עסקה.

 

בנסיעה לחיפה הבוס אומר שהוא מעדיף הפסקת קפה בכרמל עם מדורה ופינג'אן. הוא הולך להרים ואני לחתום עסקה עם אלביט. בית קפה. נכנס הקניין. לוקח לו שנייה ארוכה להבין שאני זה אני. מתי סיימת צבא? הוא שואל עוד לפני שהתיישב. עוד לא התחלתי אני עונה. הוא תומך בראשו שלא ייפול. רואים את הייאוש שלו בעיניים. מה זה כולם עם הייאוש הזה?

 

התכנית הצבאית שלי פשוטה. מצטרף עם החבר'ה לגרעין המקים קיבוץ חדש ברמת הגולן. שתי מחשבות יש לי בראש על הצבא. האוכל הולך להיות גרוע, ושעושים מה שאומרים. יניב מודאג שהוא לא יוכל להחזיק את הדירה השכורה שלו. תבוא לגור אתנו אנו מציע. אמא שלך תסכים? הוא שואל. אמא מסכימה. יניב אצלנו בבית ואני לצפון.

 

של"ט מוקדם בכפר-סאלד. זיידמן נועם ואני עושים את הדרך באופניים. מרעננה. מישור החוף נעלם. יניב, חנה והאסט מתחלפים בהרים של גליל ובעליות לצפת. ביום השני איך שמתחילים לנסוע תקר בגלגל. הם ממשיכים בלעדי. סימן. מתעורר בארבע בבוקר לקטיף. בוקר טוב אני צוהל אל תוך חדר אוכל כמו שלמדתי באֶסֽט, בקורס ניסים ובחיי הנצח. אני שונא אנשים ששמחים על הבוקר רוטן לעברי מנחם. סימן.


יום ראשון בבקו"ם מצחיק. לובשים מדים, מקבלים ציוד ונוסעים למחנה שמונים. חצי שעה אחרי אף אחד כבר לא צוחק. לא ברור איך עוברים את היום הזה. שלא לדבר על השבוע. שלא לדבר על שלוש שנים. כבר לא צריך יותר סימנים. זה כבר כאן. ייאוש. אצלי.

 

חותמים על נשק. קשה לי לתאר את הטלטלה שעברתי ברגע הזה. לא עלה על דעתי שיתנו לי נשק. תגידו ברור.חיל זה נשק. מצטער. עד אותו רגע לא עלה על דעתי. תרגיל הסתערות מטווח קצר. נתקלת אש-אש. יש שאלות? יש. מה ההגיון בלרוץ ולהסתער על מישהו שיורה בך? לא עדיף לשכב ולהסתתר? זה אולי נראה לך כך כרגע מסביר המ"מ. אבל בשטח תמיד נהיה ביתרון מספרי. הוא מרחיב בנושא. אם המחבל יהיה אחד אנחנו נהיהשלושה. אם הם יהיו שלושה אנחנו נהיה עשרה. מאיפה הוא שואב את המידע הזה אני כבר לא שואל. לי תמיד סיפרו על מעטים מול רבים.

 

האוכל באמת גרוע.השיטה של לעשות מה שאומרים ושכך הצבא יעבור מחזיקה מעמד כחודשיים. הייאוש מאיים לחנוק אותי למוות. מש"קית ת"ש מציעה לנסות קורס טייס. בתהליך המיון לאעשיתי מבדקים כי לא מזמנים את אלה שנשרו מבית-ספר. לא שיש לי איזה עניין להיות טייס אבל מבקש להיבחן ומקבל זימון. מנצל את המבחנים האלה עד תום. מקבל חופשה ליום. עושה מבחן אחד ומסביר שאני חייב לחזור לגדוד. אין בעיה אומרת חיילת ומזמנת אותי שוב לשבוע הבא. אפשר ליום רביעי? אני שואל. יום רביעי זה יום המסעות. אפשר היא מחייכת. והחיוך שלה מפיח תקווה שיש סיכוי לצאת מהייאוש הזה בחיים.

0 תגובות
פרק ז' – שיעורים
30/01/2018 00:47
Doron Livne

שנת הלימודיםמתחילה. מחוץ לתיכון. עובד במעדנייה של משפחת פיזיק. סוחב, מעמיס, מעלה מצרכיםלמחסן שמעל למעדנייה דרך מדרגות תלולות, ואחר-כך מוריד משם מצרכים אחרים. חודש.משכורת ראשונה. לא בשביל זה עזבתי את בית-ספר.

 

חנה ואני נרשמיםלאקסטרני. המורה לתנ"ך אומר שהסיכוי שמישהו יקרא את הבגרות שלנו באקסטרני שואףלאפס. אני מתפרנס מקריאת מבחנים, הוא מעיד על עצמו. עבודה קבלנית. יותר מבחניםיותר כסף. אקרא את המבחן שלכם רק אם הוא יהיה הראשון, ורק אם ישנתי טוב בלילהלפני, ואשתי נתנה לי. הסיכוי שכל זה יקרה שואף לאפס. עזבנו גם את אקסטרני.

 

נרדם כשנרדם. מתעוררכשמתעורר. יום נמזג אל יום. החיים הופכים לגוש מעיק ודביק ללא זמן. בלי מסגרת. בלימטרה.


חנה מכריזה. הולכים לעשות אֶסֽט. מהזה אֶסֽט? יש ערב אורחים ששם מסבירים. כסאות מסותתות סרגל. כולם מחייכים. טריינראמריקאי מדבר אנגלית על דגים באקווריום. כל יום הדגים אומרים גוד-מורנינג אחדלשני. הוא עושה תנועות שחייה של דג לרוחב הבמה. המים באקווריום כל יום הופכים יותרויותר עכורים. הוא אומר. אבל הם, הדגים, לא שמים לב. חיים חיים עכורים ולא רואים. נרשמתי.המשכורת הראשונה שלי מהמעדנייה. חנה רצתה זמן לחשוב על זה אבל היו שם החברותהנשואות שלה שהלוו לה כסף להרשמה, ואני כבר נרשמתי. וזהו. חנה ואני באֶסֽט

 

שני סופי שבוע. טריינרשמדבר בלי סוף. נושא רודף נושא. אנשים קמים ומשתפים את כולם במשברים שהם עובריםבחיים. תרגילים של קירוב לבבות. הפסקות בחבורות שמחפשות איפה לאכול צהריים. מדבריםעל הצלחה. יחסים במשפחה. כסף. קריירה. מדברים על פריצת דרך. עולים על הבמה בשורות.צריך רק לעמוד ולהסתכל. חנה עולה ולא יכולה להפסיק לצחוק. לחנה יש צחוק. הטריינרצועק עליה. למה לא? תצחקי עוד! היא צוחקת.

 

באֶסֽט יש פעילותהמשך. סמינרים וסדנאות בתשלום או עבודת סיוע בהתנדבות. כולם בלחץ לרשום אנשים.חנה מושכת אותנו לדבר הבא. יש קבוצה שחיה לנצח במרתף בבית אבות ברמת אביב.למעלה מתפגרים ולמטה חיים לנצח. אנשים יפים במעגל לא מסודר. במרכז המעגל מישהייושבת ומדברת על עצמה. גורו חצי מעולפת נתמכת על ידינערות שמלטפות לה את הידיים.

 

כמה שאני אוהבתלעזור לאחרים. אומרת זאת שבמרכז המעגל. אני עוזרת. עוזרת. עוזרת. אומרת זאת שבמרכז. הגורו מתרוממת מעלפונה ומתחילה לצרוח. ממש מרוקנת על זאת שאוהבת לעזור את כל האוויר שישלה בריאות. תפסיקי לעזור! היא צורחת. מי רוצה את העזרה שלך?? תראי איך את נראית!תפסיקי לעזור לכולם! קודם כל תעזרי לעצמך! דקות ארוכות של צרחות. ואז היא חוזרתומתעלפת אל הזרועות המלטפות. חנה צוחקת. לחנה יש צחוק. וכשחנה צוחקת אף אחד לאיכול לעצור את הצחוק הזה. גם לא חנה.


חנה מובילה לדבר הבא. קורס ניסים אצל רותי דייכס. סלון בדירה תל-אביבית. חבורה קטנה לומדת פעם בשבוע לעשותניסים. ספר עב-קרס באנגלית. תרגול יומי לחשיבה חיובית. יש מחשבה חיובית לכל בעיה.רפואית או נפשית. אבל בעיקר יש את רותי דייכס. מהפנטת. יושבת משוכלת רגליים עלהספה. מתנועעת עם חצי גוף עליון כמו נחש היוצא מסל של פאקיר הודי. עיניים יורות אשוחיוך ממיס. מה שתגידי רות. כל מה שתגידי.

0 תגובות
פרק ו' - חני
22/01/2018 06:07
Doron Livne

שעות הטלוויזיה הלימודית התחלפו בתקליטים. ביטלס, קווין, ג'נסיס, לד זפלין, אמרסון לייק אנדפלמר, אוקטופוס, ג'יאנטס, ג'ניס ג'ופלין. בצפון נפתחה מלחמה, uלכל החברים החדשים שלי מהתקליטים היה ברור שמלחמה זה עסק מסריח, ושאהבה היא הדבר היחיד ששווה להשקיע בו זמן ומרץ. עוד ראייה חותכת לטיפשותם של מבוגרים. קודם אבא ואמא ועכשיו כל המדינה נלחמת. תשאלו את לנון כמה זה מפגר להילחם. כולנו צריכים לעשן, לאהוב, ולדמיין עולם ללא גבולות. בלי דת, בלי לאום. רק בני-אדם. יופי.

 

למזלי באותה תקופה לא היה צורך לחורר את כל הגוף עם עגילים, ולצייר עליו דרקונים בצבעים שלא יורדים כדי להיחשב פריק. היה מספיק להסתובב יחף עם ג'ינס קרוע ושיער פרא. וזה מה שעשיתי. גם עישנתי סיגריות. ואז פגשתי את חני.

 

חני ואני מכירים מכיתה א'. אז היא עוד הייתה חנה. עד ו' היינו יחד באותה כיתה. בחטיבה נפרדו דרכנו. אני להסתבכות הפנימית שלי והיא אין לי מושג. אחר-כך היא עזבה לויצו צרפת בתל-אביב. הפכה להיות אשת העולם הגדול. הפכה להיות חני. אני נשארתי בתיכון המקומי של רעננה. באמצע כיתה י' חזרו והצטלבו דרכינו. נדמה לי ברחוב. נפגשנו. היא הסתובבה עם חברות. הזמינה אותי להסתובב איתן. הסתובבתי.

 

יתרון מידי בחידוש היחסים עם חני היה החברות של חני. שפע של בנות נפלאות, והחברות של חנה הן גם החברות שלי. דרך חני פגשתי את מאיה. יצור מדהים אוהב צלילים ויופי. נהיינו חברים. מאיה ואני. חברים ממש. יש לי חברה. מאיה.

 

חני, שתעקשתי לקרא לה עדיין חנה, החזיקה בדעה שמה שיפתור לנו את כל הבעיות זאת האמנות. היו להגם חברות גדולות ואפילו נשואות, שמציירות, מפסלות ובעיקר מדברות על אמנות. לא ממש השתכנעתי, אבל בהיעדר אופציה מוצלחת יותר, ובהתחשב בכך שמאז ומעולם ציירתי, השתלבתי.

 

את התיכון כבר לא ממש ספרתי, אבל בחוג של תנועת הנוער המחנות העולים הייתי פעיל. תנועת הנוער של אז דיברה במושגים של תיקון חברתי. סוציאליזם, קומוניזם וקיבוציזם עוד היו מילים שמותר להגיד, והקומונרים שלנו אכן אמרו אותן.

 

העלו בתנועה רעיון של הגשמת החזון הסוציאליסטי מוקדם מהצפוי. במקום לחכות לגיוס כדי להגשים חיי קיבוץ הקימו קבוצת נערים ונערות מכל הארץ שילכו כבר מגיל תיכון ללמוד בקיבוץולהגשים. הצטרפתי. חנה הצטרפה גם. היו מפגשי קבוצה למטרת היכרות. לכולם שם היה שיער ארוך. לכולם ג'ינס קרוע. כולם עישנו. הרגשתי בבית.

 

בחופש הגדול שלסוף י' עברנו גיבוש של שלושה שבועות במרום גולן. ישנו כולנו במקלט אחד והתגבשנו עד מחנק. חנה חלתה. מאיה באה לבקר אותנו. היא ראתה את המצב והכריזה שאין סיכוי שהיא נותנת לנו להישאר בקבוצה הזאת. הקבוצה לקחה את הודעת הפרישה קשה. חטפנו גשם של דיונים לוהטים על גיבוש, קבוצתיות ואחריות חברתית. מותש מדיונים יצאתי לבדי אל הלילה.

 

בחוץ שני מילואימניקים מצרפים אותי לסיור. אחרי סיבוב קצר עולים אליהם לחדר להפסקה. עישנו טבק מצרי מיוחד מנרגילה. זאת הייתה הפעם הראשונה שעישנתי חשיש ואפילו לא ידעתי. המילואימניקים הסבירו לי שבקיבוץ הכל משותף. אפילו הנשים משותפות. כל אחד יכול לשכב עם אשתך,ואתה יכול לשכב עם כל אחת. ככה זה בקיבוץ. הם הסבירו.

 

חזרתי מסטול ומלא חוויות. מצאתי את מאיה וחנה ערות. עם אור ראשון התחמקנו מהמקום ברגל. עזבנו. מצאנו את עצמנו, חנה ואני, שבועיים לפני תחילת הלימודים לא רשומים בשום מסגרת. רעיון המקובצת מאחורינו, לחזור למה שהיה בשום אופן לא. התקבלה הכרעה. עוזבים את בית-ספר.

0 תגובות
פרק ה' – פלאי הטבע
12/01/2018 08:44
Doron Livne

לימודי פיזיקה בבית-ספר ממלאים אותי התלהבות. המחשבה שיש חוקים סביבנו מנחמת. מטרידה העובדה שאת החוקים אפשר לזהות רק במציאות של ריק ובתנאי מעבדה. כדי לראות חוק צריך לבטל השפעות של חיכוך, כוח משיכה, רוחות וכולי. בחיים שלי מתרחשות סערות שאי-אפשר לבטל את השפעתן כל-כך בקלות.

 

סערה עצומה מופיעה בשמי חיי. חוק טבע שאף אחד סביבי לא מדבר עליו. כוח משיכה מינית. חווית פורקן ראשונה מגיעה ללא התראה מוקדמת. תחושות של בושה ומבוכה. מדובר בקלקול. אבל העונג. איך אפשר להתעלם מהעונג? רגע קצר ונפלא, שבו הגוף שגדל סביבי לגדלים שלא עלו על דעתי שאפשר, ובדרך כלל מקור לצער ומבוכה נרגע כולו ואומר תודה. במשך שבריר שנייה הכל בסדר. יותר מבסדר. לרגע קצר הכל מושלם ויש סיבה לחיות.

 

מאז שאני זוכר עצמי, עוד מהגן, עוד מהימים שהכל היה בסדר ואבא היה בבית יש בחיי מישהי בה אני מאוהב. הייתי ממלא את כיור האמבטיה במים, וכותב באצבע את שמה. שוב. ושוב. שקוע במעין ערגה לא ברורה. מאוחר יותר ספרי חסמב"ה והשביעיה הסודית עזרו לי לייצר עלילות דמיוניות בהן אני הגיבור המציל את מושאות אהבתי מדברים נוראיים. הייתי שעות מתלבט איזו פגיעה הן יכולות להיפגע שלא תסבולנה יותר מדי מצד אחד, אבל מצד שני הפגיעה צריכה להיות כזאת שההצלה ממנה תהייה שווה. מה שקרה אחרי שהצלתי אותן היה לוטה בערפל. אפשר היה לראות בעיניים שלהן שהן אסירות תודה לנצח נצחים, ואז המסך היה יורד לחושך. סוף הסיפור. עכשיו התעורר בי יותר מחשד סביר שיש קשר בין רגעי העונג שפרצו אל חיי בסערה לבין אותו רצון קדום להתחבר לבנות.

 

ההחלטה שהמבוגרים דפוקים ועדיף לא להקשיב להם הייתה מבחינתי גורפת, וגם עם התופעה החדשה הזאת אני מתמודד בגאון לבד. בצר לי אני פונה לספרות. לא ספרות מקצועית. אלא לספרים שאחי הגדול קורא. רצה הגורל והספרים בהם אני מחפש תשובות לשאלותיי הם ספרי מדע בדיוני של אסימוב, ארתור סי קלארק ומאוחר יותר דאגלס אדמס. תשובות לא מצאתי אבל כן מצאתי תוכן פורה לעולם ההזיות שלי.

 

נראה היה שמצד הנשים רגע העונג שלי יגרום להן סבל. אל תשאלו למה. כך חשבתי. בשום פנים ואופן לא עלה על דעתי לשתף מי מהן במה שעובר עלי. להתקרב עד כדי מגע היה מחוץ לתחום. הפתרון שהסתמן, בדיוק כמו במדעי הפיזיקה, הוא לממש את חשקיי בתנאי מעבדה. בריק הפרטי שלי. ללא חשש מכוחות חיכוך אפשריים. חיי הופכים לסדרת אירועים סתמית בין עונג לעונג.

 

אחרי התנועה ליוויתי את אפרת הביתה. עמדנו שעה ארוכה מתחת לבניין שלה ודיברנו. יותר מדויק אני דיברתי. בסוף אפרת שאלה אותי אם ארצה לנשק אותה. בחרדת קודש נישקתי אותה על לחייה. היא צחקה, אמרה שכבר מזמן לא נישקו אותה כך, ועלתה הביתה.

 

בטיול תנועה במשך שלושה ימים דיברתי עם יעלה. כולם סביבנו גזרו עלינו זוג. את שקי השינה שלנו פרסנו זה לצד זה. שטחתי בפניה את היקר לי מכל. תאוריית משמעות החיים. כדור הארץ, אמרתי לה,  הוא בעצם תא בודד בגוף של איזה ענק שאנחנו קוראים לו אלהים. כל מערכת השמש והגלקסיות הן איזו רקמה בגוף שלו. אנחנו חלקיקים זעירים על תא זעיר אחד בגוף של אלהים. תחשבי על זה, אני אומר לה, אם מתבוננים בגוף שלנו עם מיקרוסקופ רואים שאנחנו מורכבים בעיקר מכלום! עולם החומר עשוי ברובו המכריע מחלל ריק המפריד בין אלקטרונים ופרוטונים. בדיוק כמו בחלל. הייתי בטוח שמדובר באהבה לנצח. מרגע שנפרדנו בסוף הטיול רק חשבתי על רגע הפגישה הבאה שלנו. למחרת בבית ספר היא אפילו לא אמרה לי שלום. כלום. אני הארתי לה פנים והיא התעלמה ממני כאילו כלום.

0 תגובות
עם אבא, אמא, סבא סבתא וסבתא
02/01/2018 06:08
Doron Livne
0 תגובות
פרק ד – גמל מתחיל בגימל
02/01/2018 05:37
Doron Livne

כשאבא עזב הייתי בכיתה ה'. את ההחלטה שהמבוגרים סביבי דפוקים החלטתי באמצע כיתה ו'. זה היה אחרי שהמבוגרת האחראית האחרונה, המחנכת דינה לוי, עזבה אותי בהפתעה באמצע השנה לטובת איזה ניתוח. דינה לוי לימדה אותי הנדסה שהספיקה לי כדי לקבל 100 בבגרות. דינה לוי לימדה אותי לצפצף כמו ציפור בעזרת עשב. דינה לוי הייתה המבוגר האחרון שהקשבתי לו.

 

בבית אמא מתאוששת בעצמה ממשבר הגירושין שלה. היא מתחילה לעבוד כמזכירה וללמוד בבי"ס לעבודה סוציאלית. מתעורר בבוקר ולא יוצא מהמיטה. שומע את אמא רצה ברחבי הבית. ריצה ממש. לא מגזים. מכינה סנדויצ'ים לבית-ספר, מבשלת לצהריים, מכבסת, מנקה, מה לא. חדשות קול ישראל בקולי קולות. מחכה שהיא תבוא ותעיר אותי. היא באה. מופיעה בפתח החדר עם כוס שוקו חם. יושבת על-ידי דקה ומלטפת. מעט מדי. בוקר טוב. כבר מאוחר. צריך לקום. עושה עצמי ישן. מראה לה פנים זעופות. כך אני מסביר לה שאני בכלל לא מרוצה מהסידור החדש. מזה שאבא איננו. מזה שהיא איננה. היא מבקשת-פוקדת עלי להזדרז. וחוזרת לענייניה. משחיל אולי שרוול אחד של בגד. אולי גרב. בוהה. חולם בהקיץ. מחכה שהיא תציץ שוב בדרך לחדר השינה שלה ותתחנן שאזדרז. היא מציצה. היא מתחננת. דוקי! היא נרעשת. תזדרז! אנחנו מאחרים!

 

מתלבש ונגרר לאמבטיה. באמבטיה שתי מראות מחוברות אנכית. אחת ממול ואחת מימין. אני יכול לראות את עצמי שלש פעמים. פעם במראה ממול. פעם במראה מימין. ופעם אחת בחיבור שבין המראות. מתאמן בכל מיני פרצופים. עורך דיונים הרי גורל בין ארבעתנו. השלושה שבמראה ואני. אמא צריכה את האמבטיה. היא הספיקה להחליף את בגדי עקרת הבית לבגדים ייצוגיים של מזכירה וסטודנטית. מפנה לה את המקום בלי ששטפתי פנים או צחצחתי שיניים. צחצחת שיניים? היא שואלת. כן. אני אומר. מתבונן בה מתאפרת במהירות שיא. רואה אותה ארבע פעמים. היא מסיימת, וכשהיא לרגע עוצרת ובודקת את עצמה היא רואה אותי דרך המראה ומחייכת. שלושה חיוכים אני רואה. עכשיו היא מסתובבת ורואים גם את החיוך הרביעי. היא מחתימה אודם על לחי, מוחקת את האודם ומחפשת אצלי חיוך בחזרה. אני מקשיח עמדות. היא לא תצליח לשכנע אותי שטוב בחיוך אחד. גם לא בארבעה.

 

אמא נכנסת לטרנטה התורני שלה ומתניעה. הרכב משתעל. במהירות היא מסובבת את המפתח שוב ושוב. אין לה זמן למשחקים שלו. המנוע נכנע ומתעורר לחיים. אמא לוחצת בתרועת קרב כמה פעמים על דוושת הגז. שהמנוע יתחמם. ואז מורידה "אמברקס" ומקרטעת לדרכה. מחכה שגניחות המנוע ייעלמו מעבר לסמטה וחוזר הביתה. מדליק טלוויזיה לימודית ולומד שהכי חשוב בחיים זה לצייר, לשיר ולדובב קולות מצחיקים לבובות שכאילו מדברות. שלומית מלמדת את הבובה דודו לעלות ולרדת מהסולם בעזרת הכפלה וחילוק, דודלי שואל את חביתוש איפה רגע, והיר וי אר אין דה סנטר אוף טאון.

 

אחר-צהריים. ריב שכונתי סטנדרטי ביני לבין ליאור או רונן או אריה. חוזר הביתה אדום, חבול ונסער. מחשב בראש חישובי ריב. מה הוא אמר. מה אני אמרתי. מי הראה למי. הדר חוזר איתי. במרחק הקצר בין גן השעשועים לבית הדר שואל אותי אם אני יודע למה בעל ריבי קרא לי גמל. לא. אני לא יודע. באמת בין שלל הקללות הרגילות הוא קרא לי גמל. אמנם חריג, חידוש אפשר לאמר, אבל לא שונה בהרבה מכלב, חמור או בן של... לא ייחסתי לכך חשיבות. לא. עניתי. לא יודע. הוא קרא לך גמל. מסביר הדר בלחישה משמעותית ומסתירת סוד. כי גמל מתחיל בגימל. כי ההורים שלך גרושים. המילים האלה מזעזעות אותי עד עמקי נשמתי. אני מבין ש"כולם" מדברים עלי. על זה שההורים שלי גרושים מדברים עלי בבתים שבשכונה. מדברים עלי ברחוב. מתמלא תחושה נוראית. מלבין מבפנים. אולי גם מבחוץ. חוץ מזה גמל באמת שונה מחמור. חמור, היום אתה חמור, מחר מישהו אחר. אבל גמל זה כתם שלא יורד.

0 תגובות
פרק ג' – משמעות
02/01/2018 05:37
Doron Livne

מאז שאני זוכר את עצמי הייתה בי שאלה. למה אנחנו עושים כל-כך הרבה רעש? למה כל המהומה שאנחנו מקימים? מה המשמעות של היותנו חיים? כילד השאלה נשאלה בשלושה אופנים. רוב הזמן השאלה הייתה עניינית. מתוך סקרנות. בזמנים של קושי השאלה הייתה נשאלת בטרוניה. כאילו אין באמת סיבה להיותנו, ורק שאנחנו כאן מבלי שבאמת שאלו אותנו. ולעתים השאלה הייתה נשאלת מתוך חרדה קיומית ממש. צער עמוק הנובע מתוך האפשרות שלמעשה אין כל משמעות לקיומנו.

 

התשובה של אבא הייתה "לעשות חיים". הוא היה מגיח אל חיי שופע שמחה וצחוקים, מעיף אותי באוויר ומחבק ולא עוזב עד שהיה מצית בי גלגולי צחוק ואור בעיניים. באותם רגעים החיים שלי נמלאו משמעות. לעשות חיים. בשביל זה אנחנו פה. הקטע היה שהחיים היו בעיקר לפני שהוא מגיע ואחרי שהוא הולך. גם לא הייתה קביעות בזמנים בהם היה מופיע. הוא היה נעלם לתקופות ארוכות. מילואים, מלחמות, חו"ל, עבודה. וכשהוא לא היה הדרך שלו לא תמיד עבדה לי. אני בעצמי לא הצלחתי "לעשות חיים" בכל מצב. היו יותר מדי מצבים שהחיים נצחו אותי, וכך מצאתי עצמי חוזר לתהיות שלי.

 

אמא לא הציעה תשובה לשאלת המשמעות שלי. אמא הציעה כלים להפוך לנסבלת את העובדה שעם או בלי משמעות אנחנו כאן. היא מילאה את חיינו בשמחות קטנות-יומיומיות כמו ארוחת צהריים מיוחדת, או שוקו של בוקר, ובשמחות גדולות סביב חגים וימי הולדת. היא דגלה בסדר יום קבוע. מה שאבא היה מומחה בלהרוס כשהיה מגיע אחרי השעה ללכת לישון, או מחליט להכין ארוחת בוקר חצי שעה לפני זמן ארוחת הצהריים. אמא הייתה שם בשבילינו. עזרה. טיפלה. האכילה. ניקתה. כיבסה. דאגה. סידרה. מה לא? באותם רגעי חרדה פנימיים בהם היה נראה לי שלמעשה אין שום משמעות להיותנו הייתה אמא קרש הצלה ממש.

 

השיטה של אמא עבדה מצוין עד שאבא עזב את אמא לטובת אישה אחרת. הוא המשיך להגיע. בתדירות נמוכה עוד יותר. הוא המשיך לדבוק בשיטת ה"לעשות חיים" אבל אני סירבתי לשתף פעולה. ראיתי את הצער שהוא השאיר אחריו אצל אמא, כך שהיכולת שלו לשכנע אותי כמעט ונעלמה. באותו זמן אמא עצמה נזקקה לעזרה. הסתבר לי שאין מי שיטפל במטפלת. היא אפילו בקשה עזרה מאתנו הילדים. אני הולך ברחוב. רואה בעיני רוחי את כל חיי מתמוטטים כמו תפאורה של תיאטרון, ומאחורי התפאורה יש ריק עצום ונוראי שמאיים לבלוע אותי. עולם המבוגרים סביבי דפוק. כך חשבתי. יהיה עלי למצא תשובות לבדי. לא האמנתי שאצליח. אבל היה ברור שעדיף שאכשל כישלון משל עצמי עם שביב סיכוי להצלחה מאשר שאלך בדרכם של המבוגרים, שהיא בבירור מובילה לכישלון.

 

עם אבא הייתה לי שיחה אחת משמעותית בכל חיי. עזבתי את בית ספר בסוף כיתה י'. אבא הזמין אותי לשיחה. מעולם לפני כן זה לא קרה. אבא אמר לי שאני עושה טעות. שאצטרך את תעודת הבגרות. למה? שאלתי. כשתתחתן, הוא אמר, ויהיו לך ילדים, ותקנה בית, תרצה עבודה טובה, והבגרות תאפשר זאת. למה שאתחתן? שאלתי. למה לבנות בית? שאלתי. למה לעשות ילדים? לא שאלתי בכעס. שאלתי באמת. אבא שתק. הרי אתה תמיד אמרת "לעשות חיים". איך בית, וילדים, ומשכנתה מסתדרים לך? את זה לא שאלתי. את זה רק חשבתי בלב. שיטת ה"לעשות חיים" נפלה סופית. אבא, ממציא השיטה - הוא זה שהפיל אותה.

0 תגובות
פרק ב' - אלהי הילדות
02/01/2018 05:36
Doron Livne

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר" פסוקים אלה דבקו בי על-פה מלימודי התורה בבית-ספר. הם חיו בתוכי כמו מציאות אחרת. זכה וטהורה. זה היה אלהים שלי. אלהים של רוח, מים ותהם

בחוץ אלהים היה אחר לגמרי. אלהים דתי שלובש מעיל בקיץ, ומדבר יידיש. אלהים שאבא בז לו ולנציגיו. אבא היה היה לוקח אותנו לאכול בשר לבן במסעדת הפיל. הוא החשיב זאת לאירוע חגיגי. בהתחלה הזדעזעתי. ידעתי שאסור. אבל מי אני שאתווכח עם אבא. בסוף התרגלתי. אנחנו אוכלי חזיר. אנחנו גם אוכלים חמץ בפסח, ואוכלים ביום כיפור. בר-מצווה לא עשיתי. שאלו אותי אם אני רוצה. אמרתי לא. בזה נגמר העניין. פעם אחת החלטתי שאני צם ביום כיפור. כל הערב השתוללנו ברחובות הריקים ממכוניות. עונת הגולגלך. בסוף נכנסנו לחצר אחת, קטפנו אשכוליות ואכלנו לתיאבון. באשכולית השלישית אולי נזכרתי שרציתי לצום. שכחתי. לא נורא. האלהים שבפנים נכנע ללחצי החוץ והפסיד במערכה. נשכח באיזו פינה אפילה של הנשמה והעלה אבק. שכחתי ממנו לגמרי.

"
כִּי כָּל הַקּוֹלוֹת כֻּלָּם הֵם מִן חֶסְרוֹנוֹת. כִּי כָּל אֶחָד וְאֶחָד צוֹעֵק עַל חֶסְרוֹנוֹ. וַאֲפִילּוּ כָּל הַשְּׂמָחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כֻּלָּם הֵם רַק מֵחֲמַת הַחִסָּרוֹן, שֶׁשָּׂמֵחַ עַל הַחִסָּרוֹן שֶׁחָסֵר לוֹ וְנִתְמַלֵּא" אמירה של רב נחמן אותה תליתי על מקרר של בחור צעיר החי בתל-אביב ולומד קולנוע. לא זוכר איך הגיעו אלי המילים האלה. לא זוכר מה הבנתי מהן. זוכר שהם היו שם ושאהבתי אותם. אולי קיבלתי את המילים מחברה בעלת תשובה שפגשתי. היא הזמינה אותי לדבר עם הרב שלה בירושלים. נסעתי. הרב היה מדהים. עיניו היו כמו בריכות אינסופיות של טוב. חיפשתי בהן ציניות ולא מצאתי. חיפשתי שיפוטיות ולא היה שם. רק טוב. לא זוכר מה דיברנו. זוכר שבסוף השיחה הוא אמר שאני חייב לפגוש את הרב אורי זוהר, ותוך שניות ארגן מה שאירגן והוּבלתי ברחובות ירושלים לבית של אורי זוהר. אורי זהר המוכר רק בתלבושת אחרת, ועם רקע של ספרי קודש מאחוריו

דיברנו. לא זוכר על מה. זוכר את סוף השיחה. שאלתי אותו שתי שאלות. על שתיהן הוא לא ענה לי. לא באמת. שאלתי אותו למה הוא לובש מעיל בקיץ. הוא הסביר באריכות על היותו חלק מכלל. לא השתכנעתי. באותם ימים הייתי מסתובב כשעל ראשי קשת, ומן הקשת יצאו שתי שבשבות סגולות. הצעתי לו להחליף את המעיל בשבשבות. כולכם תלבשו שבשבות סגולות. כך תדעו שאתם יחד, וגם יהיה לכם הרבה יותר נוח בקיץ. השאלה השנייה הייתה קשורה לתכנית טלויזיה שראיתי. תכנית שעשו עליו, על אורי זוהר. חברים שלו כמו גילה אלמגור דיברו עליו בתכנית ההיא כאילו הוא מת. והנה הוא חי. חי, מדבר, מצחיק ומקסים כמו פעם למעט התחפושת. למה התנתקת מהחברים שלך? שאלתי. הוא לא ענה. לא באמת. ואז הוא נאנח אנחה גדולה, ואמר לי "לו אתה מקשיב לי עכשיו הייתי חוסך לך 10 שנים"

0 תגובות
פרק א' - סיפור ילדות קצר
02/01/2018 05:35
Doron Livne

גולות בשכונה.


"איזה כיף" אומר איתיאל "מחר יום כיפור!"

איתיאל ומשפחתו הם הדתיים היחידים ברדיוס ניכר.

"מה כל-כך כיף ביום כיפור?" אני שואל

"הולכים לבית-כנסת בכפכפים!" הוא מתלהב "ישנים על הרצפה!"

נדבקתי בהתלהבות שלו "אפשר לבוא גם?"

"בטח" הוא עונה.

 

"אמא!" אני פורץ הביתה "אני הולך מחר עם איתיאל ליום הכיפורים"

אחי עם חיוך עוקצני מסנן "דוס"

ואמא אומרת "לבריאות" ומתבוננת בי מזווית העין בזמן שאני אוכל לראות שהכל בסדר. הכל בסדר.

 

ההליכה לבית-כנסת בכפכפים לא משהו בכלל. בית הכנסת בצד השני של המושבה, והכפכף חותך את הרגל. כולם בלבן עטויים טליתות, פעם ראשונה בחיים שאני בבית כנסת  אווירה רצינית וחגיגית. מפחד לעשות טעויות. מתיישב איפה שאומרים לי. איתיאל פותח לי סידור ומראה לי איפה קוראים.

 

עיניי בסידור הפתוח. הכרה פנימית מתעוררת. זיכרון עולה בי. בית הכנסת על אנשיו וצליליו נמוגים כמו מרחק שנות אור בינינו, ואני מתבונן בזכרוני ונרעש. זאת לא פעם ראשונה שאני פותח סידור. אני רגיל לרכון כך על סידור על בסיס קבוע. זכרון יציב ואמתי כמו זכרון ארוחת הבוקר. אבל איך זה יכול להיות? אני משתאה. לא יודע.


הייתי בן 9. חילוני בן חילונים. לא היה מקום לחוויה כזאת בחיים שלי. למחרת פרצה מלחמת יום הכיפורים. חווית הקריאה בסידור פינתה את מקומה לחוויות מרעישות מסוג אחר. מלחמה.

 

יש מילים שמבשילות לאמירה, יש מילים שממגיעות למעמד של מחשבה, ויש מילים עמוקות כל-כך שאפילו צורה של מחשבה אין להן. שמה הייתה קבורה לאורך כל שנות התבגרותי חווית הסידור הפתוח.

0 תגובות