תל-אביב בין שוק הכרמל ונחלת בנימין דרך שינקין ועד רוטשילד. דירה בג'ורג' אליוט. החוזה של בועז. אני משלם על חדר. מוגי מצטרף. היה עוד חדר? גר איתי? לא זוכר. גלית שכנה מלמטה, אפרת ממול עם בוב, כלב זאב. נוגה, גיורא, תמי, וכמובן חני. נכנסים, יוצאים, מתנחלים, נעלמים, קונים אוכל לשבוע ומחסלים הכל בערב אחד. ארוחות חמות אצל אסתר המרוקאית. אורז ושניצל. ארוחת שחיתות במסעדה של הזקנים על אלנבי. צלחות חרסינה עם מרק אפונה. רבע עוף. פירה. סכו"ם במשקל שני טון. מפת שעווה.
אינסוף מעגלים של חברים של חברים של חברים. כולם צעירים. כולם מציירים, מצלמים, כותבים, תופרים, משחקים. עבודות מזדמנות. במלצרות מחזיק מעמד שבוע. מנדב גוף תמורת תשלום לניסויים בתרופות במכון וייצמן - שבועיים של שש-בש מחובר לאינפוזיה. משגיח על נכה צה"לשבוע-שבוע. מנקה בתים. כסף לא נדבק. חיסרון תמידי של מזומנים. כשיש יש, כשאין אין.מדי פעם נוחת אצל אמא, ממלא מצברים, כיסים ומקרר.
מלא תלתלים. מלא שרירים של לוחם. מלא דיבורים. מלא רצון לשאת חן. אבל גם מסתכל על הכל מהצד. מנסה להבין על מה ולמה. אף פעם אף אחד לא ישמע אותי אומר אני לא יודע או שואל מה עושים. אותה החלטת ילדות בסיסית לא להקשיב אף פעם לאף אחד הופכת אותי מצד אחד אלוף העולם בהתבוננות על מה כרגע. מציאת כיוון לזרום אליו. מצד שני אין שום תכנית מעבר לתרגיל הבא בבית-ספר לקולנוע. לא מתוך עיקרון. אין נחיצות לתכנית. בוודאי לא תכנית מהסוג של הקמת משפחה. לחנה ולי יש בדיחה. כנראה לא נחצה את גיל עשרים ושש.
יוצא עם בובי של אפרת לגינה. במורד שינקין ילדה נגררת אחרי רוטביילר מלא מרץ. בובי קולט את הרוטביילר ונובח. הרוטביילר מגיב. הליכתו הופכת ריצה. הילדה שומטת רצועה. בגן של שינקין אימהות נכנסות לפניקה מחפשות לאסוף ילדים. הרוטביילר בטירוף מתלבט תוך ריצה על מה להתנפל. לופת את בובי ברצועת הצוואר. מייצב עמידה ומלהיב את בובי להשתולל.הרוטביילר משתכנע ובוחר להתנפל על בובי. ברגע הזינוק ההדדי משחיל יד שנייה אל רצועת הצוואר של הרוטביילר ומושך את שניהם חזק למטה. שניהם נענים לסמכות. נרגעים. רגע נפלא של תכלית.
גם מוגי לומד בקמרה אובסקורה. צילום עם חיים לוסקי. מורה שמעז להשתמש במילה אמנות. יש להם קבוצה של אמנים. הם נפגשים אחת לשבוע, כל פעם אצל חבר קבוצה אחר שמראה את האמנות שלו. לשיטתו שללוסקי מסביר מוגי אומן זה אחד שעושה אומנות. לאף אחד אין כלים אובייקטיבים לשפוט עבודה של אחר. בשורה התחתונה הצהרת כוונות האומן על אומנותו היא זאת שהופכת אתהאומנות לאומנות. מעניין.
מבקש להצטרף למפגש. דירה תל-אביבית ישנה ברחוב המליץ. בחור גדול ורך פותח דלת. חדר אורחים מלא פסל סוס גורר מחרשה בתלמים של מילים ממתכת. פסל ענק. רעיון מובן. חיבור בין חריש אדמה לכתיבה. זאת ציונות וזאת ציונות. את שאר זמן ההתבוננות העברתי בתהייה כמה זמן לקח לבנות את הפסל הענק הזה. לשם למה?
לוסקי מביט בי. חוץ ממני כולם תלמידיו. מי אתה הוא שואל. דורון. מה מביא אותך אלינו? כמה אני אוה באת אלו שמדברים ברבים. חבר של מוגי. אני מסביר. שמעתי שאתם קבוצת אומנים. רוצה להצטרף. אתה אומן? הוא שואל. כן עונה לו. ומה עשית לאחרונה? הוא שואל. תליתי הבוקר כביסה. אני עונה. וזאת אומנות הוא שואל. כן אני עונה לו ומתנדב להסביר. אתה הרי טוען שאומנות היא מה שאומן עושה. נכון הוא מאשר. יפה אני אומר. אז אני אומן, אני תליתי את הכביסה. מסקנה - הכבסים התלויים הם אמנות.
מוגי משתף פעולה.מתכוננים לקראת מפגש של קבוצת האומנים אצלנו בדירה. כל הדירה הופכת ליצירת אמנות. משליכים בגדים משומשים ברחבי החדר בצורה אומנותית, משאירים כלים בכיור בצורה אומנותית, סותרים מצעים באופן אומנותי במיוחד, וכמוב, תולים כביסה. הכי אומנותי שיש.
;){kind=link}