פרק חי

כיכר גדולה בעיירה בגרמניה. פלוגת גרמנים שתויים נועצים בי מבט ממרחק. העם הגרמני במלא הדרו. כמה מהם מבוגרים מספיק להיות נאצים. לך תדע. אולי בכלל מדובר בחגיגות לרגל הולדת הרייך הרביעי. לידי נציג העם הגרמני. מנהל החגיגה. פניו עגולים. גם המשקפיים. קבוצות שיער דלילות כביכול מכסות קרחת. אין בו כעס. אין בו שנאה. נדמה שבמבטו יש צער. אפילו הבנה. הוא רואה אותי. אדם שצריך פרנסה. אבל הוא לא יכול לעזור לי. חוק זה חוק.

מקפל תמונות. מסדר אותן חזרה בעגלה. מגלגל פוסטרים. מקפל שמיכה. העולם סביבי חוזר למסלולו. הדרמה נגמרה. כלום לא קרה. פקח מפנה בסטה לא חוקית. לא פחות ולא יותר. הגרמנים חוזרים לשתייתם. הילדים לריצתם. פקח עושה עבודתו. מפעיל עמדת ממכר בלתי חוקית מקפל את סחורתו.

מתרחק מהמקום. קשה להתרגל לכך שבשעה מאוחרת עוד אור. העיירה סביב כיכר החגיגה סגורה. אין מה למהר. אין לאן. צעדי כבדים. אטיים. נעצר. יחד אתי נעצר גם הזמן. השעות המפרידות ביני לבין המחר נראות כל כך ארוכות שקשה להאמין שהמחר יגיע. מתיישב על שפת מדרכה עם הפנים לחגיגה. אור נדלק בכיכר. ממרחק החגיגה נראית ככתם צבעוני ומנגן על רקע בתי העיירה האפורים. על רקע השמים הכהים.

משום מקום פותח שיחה עם אלהים. מעולם לא דיברתי אתו קודם. האפשרות לא עלתה על דעתי. שמע אלהים. לא יודע אם אתה קיים. לא שמעתי ממך מעולם. אין לי דרישות. לא כועס. לא מתלונן. בכוחות עצמי הגעתי אל מה שנראה על פניו כסוף הדרך. הכל תוצאה שלמעשיי. אמנם הסוף המסתמן הוא סוף טוב כמו כל סוף אחר אפשרי. אבל אם אתה חפץ בסיפורי. אם הסיפור שלי אמור להמשיך, זה הזמן שלך לעשות משהו. כי מהזווית שלי המצב נראה ללא מוצא.

משהו זז ממרחק. זה אחד מההודים בעלי הבסטות החוקיות. הוא מנופף ידיים בפראות. כבר עזב את החגיגה, והוא מתקרב אלי. צועק היי. מעורר את תשומת לבי. מצביע על עצמי בשאלה. אר יוּ טוקינג טוּ מי? יֶס יֶס יו. קוֹם. הוא קורא. ריק מרצון לשעות הקרובות גופי קם. צועד אליו. והוא אומר שוב קוֹם. מסתובב וחוזר לחגיגה. הולך אחריו.

ההודי מסיר תיק מכסא מתקפל ואומר סיט. הוא אומר משהו בהודית לאשה שעל ידו. היא מוציאה סיר עם אורז אדום ודביק, מוזגת כמות נדיבה מהעיסה אל קערה ומגישה לי. כף ראשונה. מרגיש כמו תולעים אדומות המטיילות לי בפה. חריף. בוער. האורז מייבש. אבל אוכל. לועס. בולע. ההודי בלי לשאול אותי מפנה עם יד עד המרפק חצי מעגלת המכירה שלו. על החצי המפונה הוא פורס תמונות. התמונות שלי.

ההודי מפקיסטן. תשע שנים בגרמניה. שבע שנים בלי רישיון. הוא מבין את מצבי. לא לדאוג הוא אומר. בסוף הכל מסתדר. הוא מרגיע. בסוף הערב יש לי בכיס תשעים מארק ממכירת תשע תמונות. הפקיסטני לא לקח אגורה. הזמין אותי למכור אתו בשבוע הבא בעיירה אחרת. לא לדאוג הוא אומר. בסוף הכל מסתדר. לא לדאוג הוא אומר. הכל מסתדר.