פרק לב - טרום בית ספר

אדית עולה לטרום כיתה א'. מוזמנים להתרשם מבית ספר ציבורי בניו יורק. ערב סיום שנה. מקבלי הפנים מחייכים אלינו חיוך גדול מדי. רושמים שמות. מדביקים תגים עם שם. שאר הנוכחים מתעלמים מאתנו וגם אחד מהשני. פה ושם חיוכי נימוס מזויפים להכעיס.

מתיישבים באולם מפואר. לא יחסית לבית ספר. מפואר ממש. קהל מגוון. כל הלאומים. כל הגילאים. פערים גדולים ברמת החיים. אדית יושבת ביני ובין לידיה. מתרגשת. מקשקשת. בין לידיה וביני שתיקה. מרחק של כיסא אחד בלתי ניתן לחצייה עם ילדה משותפת באמצע.

לידיה מצאה לאחרונה עבודה. מזכירה במשרד תיווך. עשתה כמה חברים ישראלים בשכונה. מתאקלמת. לי אין חלק בזה. יוצא מוקדם לקרב הישרדות וחוזר מאוחר. בסביבת החיים של לידיה מוצא עצמי נטע זר. בשנה הראשונה שלנו בניו יורק לידיה הייתה כועסת בלי סוף. הייתי מציע לה לחזור לארץ. נגור אצל אמא. נתארגן מחדש. על גופתי המתה לידיה הייתה עונה. עכשיו אין שיחה בכלל.

אורות כבים.  בזה אחר זה עולות כיתות לבמה. מקטנים לגדולים. שרים. רוקדים. מציגים. תלבושות מתואמות ללא רבב. מקצוענות מפחידה. רצינות תהומית. שורות ישרות, תנועות מתואמות, ניכרת השקעה עצומה. רצון עז להצליח. לא יחסית לבית ספר. ממש. הילדים רובם לא נראים נהנים. הם נראים לי משתדלים בכל מאודם לרצות הורים ומורים. להצליח. להיות הכי טוב.

לאחר המופע סיור בכיתת הלימוד. חצי גן חצי כיתה. בפינה אחת כיסאות ושולחנות ממוסמרים לרצפה. כל הכיף של לגרור את הכיסאות לעצבן את המורה נגזל מהילדים. מצד שני פינת משחקים. לגו. תיאטרון בובות. פינת יצירה. מורה וסייעת בכיתה של חמישה עשר ילדים. נרשמים. נרשמים גם לבית ספר אחה"צ של ישראלים. שאדית תלמד גם עברית.

יום לימודים ראשון. לוקח חופש. פרידה מלאת דמעות לשש שעות. בסוף היום טקס חלוקת ילדים. חומת מורים מפרידה בין הורים לילדים. מקריאים שם של ילד. הורה מציג תעודה. מניחים את יד הילד ביד ההורה ומשחררים. הורים עומדים בסבלנות מחכים שיקראו בשם הילד שלהם. גם אנחנו.

בסיום שיעור העברית צוות מורים מפעיל את אותו הנוהל. רק שכאן כולם ישראלים. הורים צועקים, ילדים רצים, מנהלת מיואשת מנסה לשווא להקריא שמות. תוך שניות כל הילדים נבלעים במכוניות ונעלמים. המנהלת נאנחת. מתפללת שהכל עבר בשלום. אנחנו הולכים ברגל. דווקא כיף. אמריקה.