פרק מה - הלכה

פסח באופק. בתשבע נוסעת למונסי. עיירת חרדים באפ-סטייט ניו-יורק. שעה וחצי נסיעה צפונה. רב בשם יוסף יגן מארח חוזרים בתשובה. צריך להירשם. נרשם ורץ לשיעור עם הרב שיינברג. למרות הקביעות וההתמדה אף אחד מהנוכחים לא מדבר איתי. לא שואלים אפילו לשמי. למעשה אף אחד לא מדבר בכלל. אין שאלות. אין ויכוחים. רק הרב שיינברג מלמד בקולו.

הרב קורא סעיף מתוך שולחן ערוך. קורא על הסעיף ביאור בשם משנה ברורה. קורא גם הערות בשם באר היטב. עוד ביאור בשם עזר מציון שמפנה להערות של המגן אברהם. הרב שיינברג שולח בחור להביא ספר. מגן אברהם. מגן אברהם מפנה למישהו בשם ט"ז. הבחור מביא גם אותו. זהו שיעור שלישי בענייני ציד זבובים ויתושים בשבת.

משתגע. רוצה לשאול מה לעזאזל. בחיאת זומזום. מדובר בזבובים ויתושים. סגור עניין. נושא הבא. לא מעז לאמר כלום. יש משהו מעורר יראה ברב שיינברג. באדיקות שלו ללימוד. מביט בו מעיין בענייני זבובים בשבת. דיון המשתרע על פני דורות. במשנה. בגמרא. גאונים. ראשונים. אחרונים. כל דור ומסקנותיו. שיקוליו. השגותיו. כל דעה כתובה מחייבת התייחסות. אפשר למות.

שבת. שתיים לפנות בוקר. עולם דומם. קורא חוק לישראל. שקוע עמוק בלימוד. זבוב מתיישב על דפי הספר. בשקט של צייד מקרב את ידי אל התמים. קולו של הרב שיינברג נשמע. שבת היום. עוצר ידי מהתקדם. דע לך זבוב יקר. ביום רגיל היית כבר מת מזמן. אבל היום שבת. ואיזה דיון יש עליך. הזבוב מטייל על הספר. עוצר על המילה 'לבנו' מהפסוק לָמָּה תַתְעֵנוּ ה' מִדְּרָכֶיךָ תַּקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ מִיִּרְאָתֶךָ של ישעיהו.

מביט בזבוב. קדושה מפתיעה אותי. בוקעת מתוכי. מבעירה את גופי באש רכה. שכינה יורדת אל עולם דומם טובל ביופי. הוד. הדר. שפעה. הכרה. כמה נפלא. גם לזבוב מגיע יום אחד בשבוע מנוחה. יום להוות. יום שאננות. יום ללא דאגה. מילים של שיר שבת שלימדה אותי בתשבע מתנגנות. מעין עולם הבא. כך חוזרים לגן עדן. שבת. זבוב. שלווה.

ערב פסח. נוסעים למונסי לליל סדר. הנסיעה ממלאת ליבי נוסטלגיה. מזכירה נסיעות משפחה צפונה לליל סדר בקיבוץ אפיקים. שדות נפרשים. שטחים פתוחים. מתחרים מי רואה ראשון את הכנרת. שדרת עצי זית מבשרת שהגענו הביתה. אפיקים. חמשת-אלפים איש בליל סדר. דודה יעל מנגנת פסנתר. מנצחת על מקהלה. סבא שומר לכולם מקום. סבתא דואגת שיש מספיק אוכל לכולם.

במונסי מתקבצים אל בית הרב יוסף יגן כחמשה-עשר חברה. ממהרים לתפילה של חג. אחרי התפילה מפזרים אותנו לבתים מארחים. מצוות הכנסת אורחים. ממש רבים עלינו. הסדר כלל לא דומה למה שמוכר לי. אין צחוקים בזמן קריאת הגדה. אין שירה בכמה קולות. אין מתנות אביב של אמא. טקס זיכרון ליציאת מצריים. אכילה ושתייה בהסבה. זה אומר לאכול ולשתות עקום. הכי לא נוח שאפשר. דרך חירות הם קוראים לזה.

מצה כזית. כמה זה כזית? דיון של אלפיים שנה. המארחים הולכים על 26 גרם. שיטת הרא"ח נאה. יש להם משקל זהב מהודר. שוקלים מצה כנגד משקולת. אנשים רציניים ומכובדים שוקלים חתיכות מצה לכל סועד. מברכים. יושבים עקום. שותקים ולועסים מצה. צריך לסיים את המצה תוך כמה דקות. לועס ומתמלא שמחה לא מוסברת. הגעת הביתה לוחשים לי מלמעלה. ברוך הבא.

לשנה הבאה בירושלים הבנויה. יש לי קושיות שלא מן ההגדה. אפשר? בבקשה מסביר פנים המארח. קושיה ראשונה. למה ירושלים בשנה הבאה. למה לא עכשיו. המארח מחייך ואומר שאין בית מקדש. קושיה שנייה. בוא לבנות בית מקדש. מחייך המארח ואומר שבית מקדש שלישי ייפול משמים. קושיה שלישית. גם מצות יכולות ליפול משמים. כמו המן במדבר. ובכל זאת אתה קונה מצות. עושים השתדלות הוא מושך כתפיים.

בוחן את מארחי. כבן ארבעים. מסודר בחיים. בית גדול. אישה יפה. ילדים מצוחצחים. שלש מכוניות בחצר גדולה. אוכל בשפע. אפילו יש לו משקל קטן מזהב עם משקולת של 26 גרם. קושיה רביעית. נראה לי שקל יותר לשקול מצות באמריקה מלהצטרף לאלו בינינו הבונים את הארץ. המארח מהרהר. מתמהמה. דווקא חושב לעשות עליה הוא אומר. אולי באמת בשנה הבאה. אמריקה.