פרק נד - הבנה

כולל-אחה"צ ברעננה. מנהל הרב דנציגר. גדול גוף. מעיל ארוך. זקן פרא ג'ינג'י. מגבעת. עיניים מחייכות. מלמד הרב בורנשטיין. קטן גוף. חליפה קצרה. זקנקן מחודד. נמרץ. ענייני. רציני. שניהם מגיעים מבני ברק. עשרה תלמידים. לקראת תשע בערב מצטרפים עוד עשרה לתפילת ערבית. לומדים גמרא. מסכת ברכות. מה מברכים על חיטה תפוחה.

כרגיל דיון כאורך הגלות. לא הביטוי. ממש כאורך הגלות. אלפיים שנות דיון. כתוב ומתועד. ארבע דעות שונות בשאלת הברכה על חיטה תפוחה. הראשונה משווה חיטה תפוחה ללחם. נטילת ידיים וברכת המוציא. השנייה קובעת מזונות. מברכים ברכת מיני מזונות. השלישית ברכת בורא פרי האדמה. כי החיטה לא איבדה צורתה. ורביעית לברך שהכל נהיה בדברו.

הרב בורנשטיין מסכם. כדי לצאת ידי כל הדעות נוטלים ידיים, מברכים המוציא על לחם, ואז אוכלים חיטה תפוחה. זה מעצבן אותי. איזה פתרון עקום אומר לרב. בא לי קערת שלווה בחלב. מה פתאום לחם. הרב בורנשטיין לא מבין את התרעומת. מה עוד יש מלבד לקיים דברי חכמים הוא שואל. יש רצון אומר לו. הרי מברכים על הנאה. בלי הנאה אין ברכה. יש משהו בדבריך הוא אומר. אבל.

תשע בערב. תם השיעור. נכנסים לתפילת ערבית. קהל עייף. חזן ממהר אומר מזמור. חצי קדיש. ברכו. המטוס ממריא. תפילה יוצאת לדרך. הרב בורנשטיין מזדרז לקיים דברי חכמים. בודק נקבים. נוטל ידיים. המניין כבר קורא קריאת שמע. הרב מיישר בגדים. חוגר חגורה של תפילה. חציצה בין עולמות עליונים לתחתונים. המניין לקראת סוף עמידה.

הרב דנציגר מזמין אותי לעשות שבת בבני-ברק. דירה בבניין מגורים ישן. בית מצוחצח מבפנים. קירות ריקים מתמונות. כונניות ספרים עמוסות. אין טלוויזיה. עשרה ילדים מסדרים שולחן אוכל ארוך במרכז החדר. הקטנה עם תסמונת דאון. אחות מטפלת בה. גברים יוצאים לתפילה. נשים נשארות. בית כנסת ישן ורעוע. חזן אומר קדיש יסקוּדוּש וייסגוּדוּלשוּמוּ רוּבוּ. בשורוקים.

אבא דנציגר בראש השולחן. אמא בקצה השני. ביניהם עשרה ילדים בגדלים שונים. ההורים לא קמים לאורך כל הארוחה. הילדים מגישים. מפנים. מביאים להורים קערת מים לנטילת ידיים. בן עומד לצד אבא עם מגש. מוכן לקלוט חתיכות חלה. מחלק לכולם. קודם לאמא. אחר-כך לילדים לפי גודל. הילדה עם התסמונת לא מסכימה לחכות. מקבלת חלה שלא לפי התור. למה היא לפני מתלוננת אחות גדולה יותר. היא לא מבינה מסבירה לה אחות גדולה עוד יותר.

למחרת בבית-כנסת חתונה. גדודי ילדים מסתערים על קומץ סוכריות נזרקות. מתארגנות חבורות. נשקלות אסטרטגיות. אתה תעמוד שם. אתם תחסמו מימין. בכל מקרה היבול דל. מביט מהצד. כרגיל. מכוסה טלית. בבועה שקטה משלי. שלא כרגיל מרגיש ערום. חשוף. המקום מעורר קדושה. עולה בי הפסוק שאמר יעקב אחרי חלום הסולם. מה נורא המקום הזה. אין זה כי אם שער השמים.

בדרך מבית כנסת משתף את הרב דנציגר בחוויה. הוא מחייך. מעניין הוא אומר. לפני חודש הזמנתי סייד. רוסי. עבד חצי ערום. כשהגעתי הביתה הוא אומר לי צבעתי אצל הרב זלמן לפני שבועיים. הוא יותר צדיק ממך. איך אתה יודע שאלתי. כשהרב זלמן נכנס הרגשתי ערום. הייתי צריך לרדת מהסולם לשים חולצה הוא מסביר לי.

אחה"צ. סעודה שלישית בבית כנסת. שוב הסתערות ילדים. הפעם על קרקרים, זיתים וחתיכות של דג מלוח. בעל הסעודה חיתן השבוע את הבן השבעה-עשר שלו מצביע הרב דנציגר על ישיש בראש השולחן. כולם נשואים ברוך השם. מדהים. בסוף הסעודה יש הלכה בשם 'מים אחרונים'. זה אומר להרטיב מעט את קצות האצבעות. לא מתחבר להלכה הזאת. נראית לי טרחה מיותרת.

בעל הסעודה הישיש קם בקושי. נתמך על ידי שני צעירים. ניגש לברז. הליכה מאומצת. מרטיב קצות אצבעות רועדות. אחרוינים וואסר הוא אומר. כולם מחכים. מתבונן בישיש מדדה חזרה למקומו. קל לו יותר לקיים מצוות מים אחרונים מאשר לי עולה בי מחשבה. למרות גילו המופלג ומצבו. זה כי אין לו ויכוח. יש לו קבלה. אם או בלי הבנה. זה לא משנה לו. להבין זה טוב. אבל הוא מקיים דברי חכמים גם בלי הבנה.