הרב דנציגר מנהל את הכולל ברעננה. הוא גם מנהל בית ספר יסודי חרדי ברעננה. הוא מציע לי ללמד מקצועות חול בבית הספר. כיתה ד'. הילדים בוהים בי. לא עושה רושם שהם מבינים. לא נראה שמעניין אותם. תלמיד עם מבט חד ועמוק מצביע. כן. למה צריך ללמוד חשבון הוא שואל. למה צריך גיאוגרפיה. למה צריך מדעים. לא לומד הוא מודיע. נעמד וממאן לשבת.
הרב דנציגר מזמין את התלמיד ואותי למשרדו. הרב דנציגר ג'ינג'י גדול ממדים זקן פרא ומגבעת. הוא מצטמצם בכיסאו עד כמה שהוא יכול אל מול הילד. מסיר מגבעת ומתבונן בה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו התנהגות כמו שלך בבית ספר הוא אומר בשקט. בעיה הוא נאנח. אתה מבין הוא מסביר לילד, הכללים מחייבים אותי להתקשר לאבא שלך. ונראה לי שאבא שלך עומד להצטער. מה דעתך שואל הרב את הילד. אבא ישמח לשמוע איך התנהגת?
הילד תוקע מבט בנעליו. אולי אבא יגיד איזה יופי ממשיך הרב. ככה חינכתי את הבן שלי להתנהג. הילד מניד ראש בשלילה. צודק אומר הרב. ככה חשבתי. אבא יצטער. אתה רוצה שנצער את אבא שואל הרב את הילד. הילד מניד בשלילה. הרב נאנח. בעיה. כלל זה כלל. והכלל מחייב אותי לדווח לאבא על התנהגות חריגה. הרב משתתק. חסר אונים.
יש לי רעיון אומר פתאום הרב בעיניים מאירות. איך אפשר גם לשמור על הכללים וגם לא לצער את אבא. הילד נושא עיניים בתקווה. מקשיב. מוכן לעשות הכל. רק לא לצער את אבא. אתקשר אל אבא. אבל עוד שבועיים. הכלל לא מחייב אותי להתקשר מיד הוא קורץ בשובבות. בשבועיים האלה אתה תקבע מה אספר לאבא. אם תתנהג לפי הכללים אספר לאבא רק דברים טובים.
הילד מסכים. מבטיח. מאושר. מצוין אומר הרב. עכשיו שב עם המורה דורון ושאל אותו למה צריך ללמוד חשבון ומדעים. הרב יוצא מהמשרד משאיר את שנינו לבד. הילד חוזר להביט בנעליו. למדת את כל התורה שואל את הילד. אבא שלי מלמד אותי את כל הפרשה כל שבוע עונה הילד בגאווה. אשריך אומר לו. יודע איך יוצקים תקרת בטון שואל אותו. הוא מרים עיניים. מה הקשר הוא שואל. תקרת בטון אומר לו ומצביע על התקרה. יודע איך יוצקים תקרה?
הילד לא יודע. אבל למדת את כל התורה אומר לו. לא כתוב בתורה איך יוצקים תקרת בטון שואל אותו. לא אומר הילד. אולי כתוב אומר לילד. אולי אם היה כאן ר' שמעון בר יוחאי הוא היה מלמד אותנו יציקת בטון מהתורה. בינתיים לומדים יציקות בטון בטכניון. מה אתה אומר שואל אותו. תקרה זה חשוב? הוא מהנהן. בשביל זה לומדים חשבון ומדעים. אפשר לצאת שואל הילד. אפשר. הוא לא השתכנע.
מתקשרת אמא של דוד. ילד מדושן. הילד אכל היא שואלת. לא יודע עונה לה הוא בהפסקה עכשיו. היא מהססת. מבינה שהיא מבקשת יותר מדי אבל זה גדול עליה. היא חייבת לבקש. תוכל לאתר אותו בחצר ולשאול אותו אם אכל. את מאמינה בבורא עולם שואל אותה. ודאי היא אומרת. אז תשלחי את בורא עולם שישמור לך על הילד. רעיון נפלא היא מתלהבת. תודה היא מוסיפה.
בכל זאת יוצא לחצר. מחפש את דוד. רואה ילד יושב לבד בצד. מתיישב לידו. למה אתה לא משחק. צוחקים על המבטא שלי הוא עונה בכנות. לילד מבטא יידיש-אמריקאי. עם 'סב' במקום 'ת' וקוּמוּץ. מה הבעיה עם המבטא שלך שואל. ככה לא דיברו בתנ"ך הוא מסביר. איך אתה יודע שואל אותו. כל הילדים אומרים. אולי הם טועים. אולי בתנ"ך דיברו דווקא כמוך. הוא מהרהר. איך נדע הוא שואל. אי-אפשר לדעת. אולי כשמשיח יבוא הוא יגלה לנו. הוא מודה לי ורץ לילדים חמוש בטיעון חדש.
מתבונן ממקומי על החצר. ילדי כיתה ד' משחקים גולות. חורשים עסקאות מפוקפקות. יוצרים שותפויות מורכבות. ממירים גולות בגולות. פושטיות בחלביות. נחשיות בקטינות. זאת התשובה למה צריך ללמוד חשבון. בגלל הגולות. מחליף בשיעור חשבון את הרכבות, הסוכריות והפרחים של ספר החשבון בגולות. הילדים כולם רוצים ללמוד.
בסוף היום פוגש את הרב דנציגר. הרב אליהו כי-טוב אומר שמחנך חייב שיהיה לו שוט. השוט מוסיף הרב חייב להיות תלוי על הקיר. כל הילדים רואים אותו, יראים ממנו, אבל אף-פעם לא להשתמש בו.
;){kind=link}