אתי טורה עזבה עם ההורים לבלגיה בסוף כיתה ו'. היינו חבורה. פעם יצאנו לטיול רגלי לים במסגרת המחנות העולים. איחרתי. איחרו גם אריאל לביא ואתי טורה. הלכנו לים שלושתנו. הגענו לחוף סידני עלי. לא מצאנו אף אחד. התלבטנו עם ללכת ימינה או שמאלה. החלטנו ימינה. צפונה. הלכנו ודיברנו לא זוכר על מה. זוכר התלהבות. התחיל להחשיך. הגיע זמן לחזור הביתה. יצאנו מהים אחרי שפיים. צפונה מנתניה.
מגיעים לכביש ארבע. כביש לא משהו בזמנו. רואים באור אחרון את בית לוינשטיין מרחוק. שם רעננה. חוצים את הכביש. הולכים בקו ישר. שדות. גדרות. פרדסים. חושך מצריים. טרקטור מגיע. חותך את החושך עם פנסיו. רואה אותנו רצים אליו מנפנפים ידיים. צועקים. הטרקטוריסט נדהם. לאן אתם הוא שואל. לרעננה. מעמיס אותנו. בבית אמא לא ידעה כלום. מה שלומך היא שואלת. בסדר עונה בקצרה.
אתי טורה חזרה מבלגיה. יוצרת קשר. מארגנת פגישת מחזור של כיתה ו'. נפגשים. כרסים. קרחות. שומן עודף. מתעדכנים. בעל אישה ילדים. מה עושים. יש לי בת אחת. גרוש. לא. עם הילדה אין קשר. נשארה בניו-יורק. סיפור ארוך וכואב. יש סיבוב שני. עוד אין ילדים. לא מצליחים. מלמד מחשבים. אלון נועץ עיניים בכיפה. חיוך שובב מתגנב בעיניו. כמו לפני עשרים וחמש שנים.
תגיד הוא שואל. איזה דתי אתה. חושב רגע על השאלה. ניסיתי כיפה סרוגה. בת שבע לא אהבה. אמרה שחורה. שמתי שחורה. חושב על מתפללי בית הכנסת ליד הבית. נדמה לי שהם ש"ס. אלון מעקם פרצוף. מכיר כמה חילונים דפוקים שואל אותו. הוא מחייך בפה מלא. כבר מבין. מכיר הרבה הוא עונה. מתאר לעצמי שיש גם כמה ש"סניקים דפוקים.
עושים שבת בקדומים. משפחתה של חברת ילדות של בת שבע. בעלה נגן אקורדיון. כל הילדים מנגנים. יש נכדים. גם הם מנגנים. תזמורת משפחתית. בית כנסת קהילתי. כולם בלבן מבפנים ומבחוץ. שירה סוחפת. רועמת. מרגשת. ביציאה מהתפילה התקהלויות. שיחות. עדכונים. מבוגרים. נערים. מערות. ילדים. אימהות עם תינוקות. כולם מדברים. לא ממהרים. היישוב כולו שובת. שלווה תהומית כמו שאומר בשירו מאיר בנאי.
מתעורר בשתיים בלילה כרגיל. זמן ללמוד תורה. מבחוץ שומע דיבורים. מציץ מהחלון. קבוצת נערות יושבת על הכביש. מדברת. כמו שהיינו אנחנו עושים אז ברעננה. סורק את ספריית ספרי הקודש. מוציא ספר של הרב קוק. תורה שבכתב אנו מקבלים על-ידי הציור היותר עליון ויותר מקיף בנשמתנו כותב הרב קוק. התורה שבעל-פה מונחת בעצם אופייה של האומה שמצאה את ברכתה על-ידי הגילוי השמיימי של תורה שבכתב. לא מבין כלום.
סעודת שבת. אחד הגיסים מנהל ישיבה. הוא מזמין אותי להרצות לפני תלמידים בנושא חילונים ודתיים. במוצאי שבת קובעים יום. מגיע ביום המיועד. נכנס לכיתה. נערים יושבים לאורך הקירות. מנומסים. שלום שלום. אתמול חזרתי עם חברותא בלילה מספר להם. הזמין אותי אליו לקפה. בסלון שלו מונחת תמונה ענקית. שפריצים של צבע זרחני. מזעזע. אשתו של החבר מופיעה מחייכת. איזה תמונה מדהימה היא צוהלת. קניתי במחיר מציאה. 5,000 ש"ח בלבד.
החבר שלי מאדים. כולו רועד. צועק. לקח לי חצי שעה להרגיע אותו. לא לפני שאשתו הבטיחה שהיא מחזירה את התמונה לגלריה. הנערים סביבי מרותקים. לוקח אוויר. נהנה מהמתח. אחר-כך חזרתי הביתה. מסתבר שאשתי הייתה עם אשתו באותה גלריה. התמונה שהיא קנתה גדולה יותר ומזעזעת יותר. וואואו מה עשית לה מתלהב אחד הנערים. בטח השתגעת עליה מוסיף שני. מחייך.
למה אתם חושבים שהתעצבנתי שואל אותם. הרי בבית של החבר נשארתי רגוע. כי זה לא היה הבית שלך עונה אחד. עכשיו זה הכסף שלך מוסיף אחר. יפה עניתם מסכים איתם. בדיוק אותו דבר חילונים ודתיים. כל עוד חילונים כועסים על חרדים שהם לא עושים צבא אפשר להיות רגועים. כל עוד חרדים לא עומדים דום ביום הזיכרון לשואה ולגבורה פרינציפ הכל בסדר. רק שלא תתפתח חלילה אדישות.
לזה התכוון הרב קוק. תורה שבכתב זה אידאל. או במילים של הרב קוק האור היותר עליון. כשאידאל פוגש חיי יום יום. צריך להתמודד עם פרטים. אז תורה שבכתב פוגשת בתורה שבעל-פה. בעצם אופייה של האומה. בתורה כתוב מחלל שבת מות יומת. בתורה שבעל-פה כתוב בית דין שמוציא להורג אחת לשבעים שנה נחשב בית דין קטלני.
;){kind=link}