אבא דועך. אין עצה ואין תושייה נגד המחלה. לא מרבה לבקר אותו. חזות הדוס החדשה שלי מצערת אותו. והצער שלו מצער אותי. ככל שמתקרב הסוף אבא מחייך פחות. את החיוך מחליף מבט מודאג. אבא גר בירושלים. כמה דקות ברגל מתחנה מרכזית. מתקדמים ברחוב יפו. בתחנת דלק נבלעים אל סמטה צרה מוקפת חומות. אחרי עיקול חד דלת מתקלפת בבית ישן. פעמון מזייף תלוי על חבל. הוא הגיע שומע את ציפי צועקת. קשקוש מפתחות. פתיחת שער ברזל בחריקה. עוד מפתח. בריח. דלת צרה נפתחת.
הנה הוא. שמחה ציפי. מותר לחבק היא שואלת בפעם המאה. מותר. אבא שלך בדיוק נשכב היא אומרת. הכנתי כלים חד פעמיים. גבינות ירקות הכל מהדרין. אבא מזדקף לכבודי. בוא הנה. איך היה באמריקה. מספר לו. יש דיון בעוד שלושה חודשים להסדרת זכויות ביקור. מה תאכל מה תשתה. הוא לא אוכל את האוכל שלנו מזכירה לו ציפי מהמטבח. קניתי לו ירקות וגבינה. הכנתי צלעות כבש לא חזיר אומר אבא. משהו טוב. לא תאכל שואל אבא. הוא לא יאכל מהמחבת שלנו מתנדבת ציפי להסביר.
הם אוכלים בשר. בצד שלי ירקות וגבינה. הם אוכלים בכלי אוכל. בצד שלי פלסטיק. אבא פותח יין. חכמים גזרו על יין חילוני יין נסך. בכל זאת מברך על הגפן. עושה לחיים עם אבא. מה חוץ מזה שואל אבא. מספר על קורס אנימציה לילדים שמתחיל בבתי ספר. מספר על לימודים במכללה הישראלית לאנימציה. הם מרוצים. יש תקווה. הדוס לא לומד רק תורה כל היום. ציפי שואלת. נו וזה לא מזכיר לך את עברך החילוני. להפך עונה לה. כחילוני רק התרחקתי. והנה משום מקום הדוס לומד ומלמד אנימציה.
לקראת חצות הלילה. צועד לכותל. רחובות ירושלים דלילים ושקטים. רחבת הכותל כמעט ריקה. במבנה הפנימי מלא עד אפס מקום. צמוד לכותל עומד אברך וקורא תהילים מקלף. הוא מסיים ופונה ללכת. משתלט על הפינה. קורא תהילים ממגילת קלף. אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה. לא קורא להבין. קורא להתפלל. מכוון תפילתי לכותל. אל מה שחסר מעבר לו. אל מי שאי-אז שכן כאן.
מישהו נועץ אצבע בכתף שלי. מרים ראש. זקן פרא לבן מכוסה טלית אומר לי בוא אחרי מסתובב ויוצא. הולך אחרי בעל הזקן. יוצאים את רחבת הכותל. פונים אל עבר הכניסה למנהרות הכותל. שמונה גברים מחכים שם. זכיתי להיות עשירי. לזקן מפתחות למנהרה. המנהרה ריקה. הזקן מרים תאורה. מהדהדים פסיעות לאורך אבני ענק. עשרה מטרים אורך. שלושה מטרים גובה. אבניו של שלמה המלך. איך הזיזו אבנים כאלה. פלא. מגיעים לנקודה המכוונת אל מול קודש הקודשים.
ממש אל מול קודשי ישראל יושב ישיש וממלמל שירה עתיקה. שירתו מטיילת במערה לכאן ולכאן. מהדהדת את מערתי שלי. בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ. יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא אומר בעל הזקן. אמן. תיקון חצות. אָנָּא ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. תָּבֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ. וְאַל תִּתְעַלַּם מַלְכֵּנוּ מִתְּחִנָּתֵנוּ. נוטלים ידיים. ברוך אתה ה'. ברכות השחר. ברכות התורה. והערב נא את דברי תורתך בפינו. מניח ציצית ותפילין. פָּתַח אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לְטוֹב וְאָמַר. יוצאים ממנהרת הכותל אל ירושלים ערה ורועשת.
אבא דועך. הוא קונה באלפי שקלים סחוס של כריש. מישהו טוען שזה עוזר. זה לא. בבית חולים הדסה מציעים שבוע של טיפול כימותרפיה בכמויות מטורפות. או שזה יהרוג את הסרטן או שזה יהרוג אותי אומר אבא. הוא מחזיק מעמד בטיפול האלים ארבעה ימים. ואז קריסת מערכות. אבא מורדם ומונשם. חיוור. דומם. גוף לא מורגש תחת שמיכה. מלטף את ידו. אבא פותח עיניים. מביט בי. רצינות תהומית. הוא רואה אותי. רואה מאחורי. אבא עוצם עיניים.
המשפחה מתכנסת בקיבוץ אפיקים. שער בגדר המערכת מוביל דרך מטעי תמרים אל גבעה צופה לירדן. בית קברות מוצל עצים גבוהים, מטפסים, פרחים ועציצים. אין בעולם מקום יפה יותר מזה להיקבר בו. הקבר של סבא ליובא. לידו סבתא חנה. לידם יונינה. אמא של אבא שלא הכרתי. משמיעים שיר. מנגנים גיטרה. מספרים על אבא. איש אוהב חיים. ציפי מארגנת לחיים. כך אבא היה רוצה היא אומרת. ההלכה אומרת לא מכניסים אוכל לבית קברות. ההלכה באפיקים בעמדת מיעוט.
אבא נולד בקיבוץ אפיקים בשנת 1934 הוא לחם כל חייו. מלחמת תש"ח. מבצע קדש. מלחמת ששת הימים. מלחמת ההתשה. מלחמת יום כיפור. במלחמת לבנון הראשונה כבר לא רצו אותו. הוא התעקש. השאיר אחריו אישה, שתי גרושות וארבעה ילדים. שלושה מאמא ואחד מציפי. אבא נפטר והוא בן 67. יהי זכרו ברוך.
;){kind=link}