אדוות אגם רגוע. רעש עמום של כביש מהיר אי-שם. מכונית חולפת מחרידה את השקט בכביש הסמוך ומתרחקת. אין טיפה של רוח. דממה. קרוון. שוכב לי על הגב מביט על התקרה. המילים לא שלי. של אריאל זילבר. רואה כיצד חולפים ימי. אצלי לא הימים חולפים. דקות חולפות. שניות. שנייה ועוד שנייה שווה אינסוף. מילים סביבי. מילים עם צורה מדברות סיטואציות של חיי. רגעים. לא בהכרח הרגעים הדרמטיים. כביכול סתם רגעים.
מתמתח. התזוזה מחברת את גופי בחזרה לעולם. המילים סביבי נעלמות. יוצא החוצה לאגם. ציפור לא מזוהה נוחתת בקרבתי. שולה מה ששולה מחוף אגם. מתפרנסת. עניין פשוט לציפור להתפרנס. לי לא. הציפור מכירה בקיומי אך שומרת מרחק בטוח. מעניין. בלי להסתכל עלי היא קולטת אותי. יש לה הערכה מדויקת למידת הסכנה שבי. שומעת את השקט. רגועה. אבל לעולם לא אוכל בה לגעת. רק בתחבולה. מתעורר בי הרצון לאחוז בציפור. ללטף. לצוד. ללעוס. להפוך אותה שלי.
לא זז. אם לא אזוז מספיק זמן אתכלה. אמלא כותרת משנה בעמוד פנימי של עיתון מקומי בגרמנית. נמצאה גופה בקרוון. בישראל אזכה לידיעה בחדשות הערב. משער את תגובות המשפחה. החברים. המכרים. מי יכעס. תמיד הוא היה חסר אחריות. מי יניד ראש. אפילו יצחק. איזה משוגע הוא היה. מי יבין? מי יצטער? מחשבת הכיליון לא מפחידה. לא מושכת. סתם עוד מחשבה. אפשרות קיימת. כדי להמשיך ולהתקיים לא די לנקר על חוף אגם. צריך להביא תועלת. כרגע, התועלת היחידה שלי היא למכור תמונות בגרמניה.
עשרה מרק בכיס. חמישה לדלק. אחד לארבע לחמניות. אחד למרגרינה. שלושה בצד. תכנית נולדה מפיחה רוח במפרשי המוטיבציה. מתקדם לתחנת דלק. קונה דלק בחמישה מארק. מגיע לעיירה קטנה ובמרכזה חגיגה. קודם למכור תמונות. אוכל נקנה אחר-כך. במרכז החגיגה קרוון המוכר כוסות ענקיות של בירה. עופות צלויים שלמים תלויים כמו בלונים מחוץ לחלון המכירה. ליד שני שולחנות עץ ארוכים עם ספסלים מוקפים מקומיים במצב של שכרות מתקדמת. שרים. מעט ילדים מתרוצצים בין שני מתקני שעשוע מקרטעים המפיצים מוזיקה מזייפת של תיבת נגינה.
חלק מבחינים בי כהרף עין אבל אף אחד לא מתייחס אלי. במרחק מהמהחגיגה שלושה רוכלים עם עגלות מכירה. תכשיטים, סריגים עבודת יד ודגים מעושנים. נראים הודים. גם הם לא ממש מסתכלים עלי. אבל הם לא מתעלמים. הם חוששים. זה הזמן. מעודד את עצמי. זה המקום. מתמקם ליד הרוכלים. פורס יריעת בד ורודה, ומתחיל לסדר תמונות. דקות ארוכות כלום לא קורה. שום תגובה. שתי ילדות מהססות מתקרבות. אחד הגרמנים קם מהשולחן, משיג את הבנות ומציג עצמו. מנהל החגיגה. שלום שלום. רישיון? אין. לא חוקי. יודע. מישיר מבט אליו ואומר. תן לי למכור תמונה אחת. תמונה אחת ואני הולך. הוא מסרב. מצטער. אי-אפשר. הוא באמת מצטער. הוא באמת לא יכול לעבור על החוק שלו ולאפשר לי למכור תמונות.
;){kind=link}